פיתוח הערכה עצמית ראוייה כאמצעי להצלחה בחיים

פיתוח הערכה עצמית ראויה כאמצעי חיוני לחיים מוצלחים

       "אין תכונה החשובה יותר לאושרו של האדם מתכונת הערכה עצמית ראוייה והולמת" 

אין כל ספק שלמידת הערכה העצמית שלנו יש השפעה  ישירה ומכרעת על איכות החיים  שלנו ועל יכולתנו ליצור את המציאות הרצויה לנו, ומכאן החשיבות  שבהבנה מהי הערכה עצמית ראויה, מהם מאפייניה, על מה היא מבוססת וכיצד ניתן לשקם וליצור אותה מחדש באופן ראוי .

הערכה עצמית מורכבת מתפיסה והתייחסות עצמית, אמונות, דימויים, דרך פרשנות ומחשבות שיש לנו לגבי עצמנו (בין ברובד המודע ובעיקר ברובד הלא-מודע), והינה מרכיב חיוני באיכות ההווייה שלנו ובאיכות היחסים שיש לנו,קודם כל, עם עצמנו ולאחר מכן, עם האחרים והעולם בו אנו חיים.

כמו כן הינה צורך אנושי בסיסי  וגורם מכריע  במי שאנחנו – ה"מוניטין שיש לנו בעיני עצמנו"  ובמה שאנו רואים כאפשרי בעבורנו ועבור חיינו.

 מאפייני הערכה עצמית ראוייה לעומת הערכה עצמית ירודה:

1. הערכה עצמית ראוייה מקורה בקבלה בסיסית של אנחנו את עצמנו, "כאן ועכשיו",כפי שהננו, מתוך מודעות ואותנטיות מלאה, ותוך ראיית עצמנו, כראויים וכזכאים לחיים  מוצלחים ומאושרים (עקב, וגם למרות מי שאנחנו, תוך עבודה מתמדת ומודעת לשיפור של מידותינו וחולשותינו).

הערכה עצמית ראוייה נובעת מברית שאנו כורתים עם עצמנו להיות ידידינו הטובים והתומכים ביותר (יחסים המבוססים על יושרה אמיתית ומבלי לזייף עם עצמנו), תוך ויתור סופי ונחרץ על שיפוטיות קטלנית ובקורתיות בלתי בונה כלפי עצמנו.

ולעומתה, הערכה עצמית ירודה מקורה באי קבלה עצמית, המלווה בשיפוטיות, דחייה, ועד סלידה עצמית – המלווה בחשיבה שלילית ל"אין אפשרויות" (הגם שאפשר ותהיה מוסווית ע"י אגו יומרני,מתוחכם ומתנשא ומחשבות של שיכנוע עצמי, המונעים  בדר"כ  ע"י הרצון "להיות מישהו",  או ל"שחק בלהיות" מישהו אחר).

2. בטחון בתפיסות החיים שלנו, המתפתחות ביחד עם נסיוננו המצטבר בחיים , ביכולתנו לחשוב  בשיקול  דעת,  ולהתמודד בהצלחה עם  האתגרים הבסיסיים של החיים. לעומת חוסר ביטחון בסיסי המוביל לפחדים, לתלות יתר ולחוסר תפקוד.

3. ההכרה הפנימית שיש לנו בדבר זכותנו  לתפוס את המקום הראוי לנו ושאנו רשאים וזכאים לעמוד על צרכינו ורצונותינו (כמו כל האחרים), להגשים את ערכינו הגבוהים ביותר  ולהנות  מפירות מאמצינו.

לעומת ויתור על עצמנו, או חיפוש מתמיד של "מקומנו בחיים" תוך פיתוח נירגנות על כך

שהעולם ואנשים  אינם מתנהלים בהתאם לציפיותינו הסובייקטיביות (המובילים לתחושת תיסכול, אכזבה- ו"קורבנות"). 

4. הערכה עצמית חיובית היא למעשה "מערכת החיסון של התודעה"- המעניקה כושר עמידות, כוח ויכולת התחדשות.  היא גם עושה את בעליה לפחות פגיע ומצוייד טוב יותר להתמודדות, להתאוששות, ליכולת לעבור מכשולים ולהמשיך הלאה בחייו. ולעומתה, הערכה עצמית ירודה  הינה כ"נגיף" הגורם לחולשת האישיות והמובילה לעיתים לדפוסים של חבלה או התנכלות עצמית .

5. אנשים בעלי הערכה עצמית הולמת וראויה, הינם ברכה לעצמם, לסביבתם                ולמערכות בהם הם מתפקדים, בהיותם מודל להזדהות, לאנרגיה חיובית, ליצירתיות  ולהשראה.

     ולעומתם- אנשים בעלי רמת הערכה עצמית ירודה  (גם עם מוסווית), מהווים מקור  לתפקוד בלתי פונקציונלי,לאי-שביעות רצון, נירגנות  ולאנרגיה נמוכה, הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית או הארגונית.

6. הערכה עצמית בריאה קשורה ומשתלבת עם: רציונליות והתאמה למציאות,

     אינטואיציה מפותחת,יצירתיות, היכולת לאהוב ולקבל אהבה,אמפתיה אנושית,כבוד לזולת,עצמאות, גמישות ביכולת להתמודד עם קשיים ולעמוד בשינויים, בנכונות להודות  בטעויות ולתקנן, בטוב לב, בנדיבות ורוחב לב, ובנכונות לרצון טוב, לנתינה ולשיתוף פעולה.

     ולעומתה-הערכה עצמית ירודה קשורה קשר הדוק באי-רציונליות, בהתעלמות מן המציאות, הרס עצמי, התמכרויות, הצורך לקבל חיזוקים מתמידים ממקורות חיצוניים, שיפוטיות ובקורתיות יתר, יהירות כפיצוי על חסכים,הצורך לייחס נחיתות לאחרים, ציפיות מוגזמות ואכזבות, התנהגות קומפולסיבית ואובססיבית, נוקשות, האחזויות (Attachments), חרדות, חשש מן החדש והלא מוכר , פיתוח והעצמת יריבויות ללא צורך, שמרנות מוגזמת/ או מרדנות מוגזמת, גישה מתגוננת/או מתקיפה ללא פרופורציה, צייתנות יתר/ או שתלטנות יתר, חשש מפני הזולת או עוינות כלפיו, חוסר היכולת לאהוב או להרגיש נאהב.

7. הערכה עצמית גבוהה מחפשת את האתגר והגירוי ש"בעשיית הבדל" (Making a difference)

הכרוכים ביעדים תובעניים וראויים, ועמידה באלה- מזינה בחזרה את הערכה העצמית.

    הערכה עצמית נמוכה- מחפשת את הבטחון שבמוכר ובקל ומסתפקת ב"לצאת ידי חובה" ( לשם ההישרדות גריידא) .

8. אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה שואפים להתחבר ל"אני הגבוה" שלהם ולבטא את עצמם(Self- Expression)   ולייצר אתגרים והרגשת סיפוק בהגשמתם, לעומת אנשים בעלי הערכה עצמית ירודה הזקוקים כל הזמן "להוכיח את עצמם" או עסוקים בלשכוח או לברוח  מעצמם.

9. ככל שהערכתנו העצמית גבוהה יותר אנו מוכנים "לנקוט עמדה" ברורה   בעניינים עקרוניים. אנו פתוחים יותר, כנים יותר ומתקשרים ביעילות רבה יותר, שכן אנו מאמינים שלמחשבותינו ולרגשותינו יש ערך ולכן מקדמים בברכה את הבהירות ולא חוששים ממנה.

    ככל שהערכתנו העצמית נמוכה יותר הדברים שאנו אומרים צפויים להיות מעורפלים  וחמקניים יותר.  נימנע מלנקוט עמדה ברורה בכדי לא להיתפס בבורותינו ובאי- הלימותינו, שכן, אנו מפקפקים במחשבותינו וברגשותינו ו/או חרדים מראש מפני תגובות המאזינים.

10. את הנוחות הרבה ביותר אנו חשים בחברת אנשים שרמת הערכה העצמית שלהם דומה לשלנו. אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה- נמשכים אל הדומים להם בהערכתם העצמית וכך גם בעלי הערכה העצמית הירודה- הנמשכים לאלה עם  רמת הערכה עצמית הדומה לשלהם. מערכות יחסים הגרועות והבעיתיות ביותר הן בין אנשים שדעתם על עצמם שלילית ("מאיחודם של שתי תהומות- לעולם לא יצמח הר "  – ד"ר נ. ברנדן).

11. אנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה מלאים בדר"כ בדעות ביקורתיות על אחרים, חסרים בחמלה אנושית ושואפים "להיות צודקים", כהוכחה לחשיבות קיומם  הגם שהמחיר יכול להיות בהיותם אומללים. ("מה זה משנה אם אני צודק- אבל הבית ריק").

בזמן שבעלי הערכה עצמית גבוהה יחתרו לחיים מאושרים , שיתוף פעולה, גילויי רצון טוב, סליחה, קבלה, חמלה, החלמה (Healing) של יחסים ושל עצמם, ואהבה.

12. לאנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה ציפיות חיוביות מהחיים ונכונות ליצור ולהתמודד, ולאלה בעלי הערכה העצמית הנמוכה- ציפיות שליליות מהחיים המוזנות ע"י חרדות , פחדים וחוסר אמונה . וכדרכן של מחשבות ואמונות –יש להן נטייה להגשים את עצמן במציאות הפיזית.

13. העדרה של הערכה עצמית ראויה פוגמת ביכולת להרגיש סיפוק ומכאן גם הצורך התמידי "להוכיח" את עצמנו, המלווה בתחושה מתמדת ש"היש-איננו מספיק" ותחושה נילווית ש"זה עדיין לא זה" ולכן אינני יכול להרגע, "להיות נוכח"(Being present)   ולהנות "כאן ועכשיו"

מהקיים ומהפשוט.

הערכה עצמית  בריאה מוצאת סיפוק ואושר באשר ישנו ונוכח כעת, מתוך ראיית המיכלול.  ומתוך הרגשת הסיפוק והכרת תודה על הרגע הנוכחי ועל מה שקיים- נוצר הרגע הבא…

האם תיתכן הערכה עצמית רבה מדי?  כשם שאין בריאות גופנית רבה מדי או מערכת חיסון חזקה מדי, כך לא תיתכן הערכה עצמית (אותנטית) רבה מדי.

אדם  הנהנה מהערכה עצמית ראויה – יודע כי הוא חלק בלתי נפרד מבני אדם אחרים ומהאנושות כולה וליבו  מלא אז הערכה לא רק לעצמו אלא לכלל הבריאה ,להערכת הקיום וכל היש- לחיים עצמם על נפלאותם וייחודם.

לעיתים בני אדם מבלבלים בין יוהרה ,שחצנות גאותנות או התרברבות, אך אלה אינן קשורות בהערכה עצמית בריאה אלא לעיתים  באות  כפיצוי על אגו פגוע, בהעדרה של הערכה עצמית אמיתית. רק בעלי הערכה עצמית נמוכה מסוגלים לדבר ומוכנים להתריע על הסיכון שבהערכה עצמית רבה מדי.

·        יצירת ההכרה ש"אינני טוב מספיק" כגורם דומיננטי להיווצרותה של הערכה עצמית ירודה:

תהיינה הסיבות הפסיכולוגיות – אינדיוידואליות להיווצרותה של הערכה עצמית ירודה אשר תהיינה (ולא כאן המקום לפרטן), ישנו מאפיין בסיסי ומכנה משותף אחד רחב לכלל הסובלים ממנה.

קשה לדמיין בן-אנוש  החי בעולם הזה שלא נאלץ בזמן כלשהו, ובדר"כ  כבר בשלב הילדות המוקדמת בחייו, להתמודד עם ההכרה המכאיבה והמזעזעת שלפתע "נוחתת" עליו יום אחד והאומרת לו או המובילה אותו למסקנה או לפרשנות הפנימית (בדר"כ בלתי מודעת), ש"איננו טוב מספיק" לחיים אלה.

אפשר גם לומר במידה גדולה של ודאות שזוהי  אחת מהמחלות הבסיסיות או מהנגיפים הראשוניים ממנו סובלת התודעה האנושית בכללותה (או לפחות מרביתה). שכן, אחרת, יקשה להבין את הסיבות להתנהגות אנושית שלעיתים היא הרסנית ומתבטאת במלחמות, הרג, אלימות, אטימות ורוע לב, פגיעה בטבע ובערכי חיים אחרים. ("אין אנשים רעים- יש אנשים שרע להם עם עצמם" ).  

מסקנה פנימית זו, ש"אינני טוב מספיק",  יכולה להופיע בכל מיני גירסאות מישנה כמו: "אינני מוכשר או מוצלח מספיק" (בכדי להצליח בחיים). "אינני אהוב מספיק" או "אינני אהוב ורצוי כלל" . "אינני חכם מספיק" או  בגירסה קשה יותר "אני טיפש ולא יוצלח". "אין לי או למשפחתי מספיק אמצעים להצליח". "אני חסר מזל". "החיים התאכזרו אלי". "פגעו בי ולכן אפגע באחרים", "לאף אחד לא באמת איכפת ממני ולכן גם לא איכפת לי מאחרים" . "אינני רצוי". "אני נטל על סביבתי". "אין לי משהו ראוי לתת או לתרום". "לא התברכתי בכישורים טובים לחיים". "אינני יפה או גופי איננו יפה או בריא מספיק בשביל להיות מקובל" (מתאים במיוחד לתחילת לגיל ההתבגרות). ועוד גירסאות נוספות כיד הדמיון של ה"מיינד" השיפוטי.

המאפיין את כל המסקנות או הפרשנויות הנ"ל הינה הנחת יסוד אחת – "אינני טוב מספיק כפי שהנני" ומכאן קצרה הדרך להתבססות ב"תודעת האין" או השלילה המובילה להרגשה הכואבת והמטרידה ש"זה לא זה" ולתחושות  בסיסיות נילוות של "קורבנות" או מסכנות". מאחר ובשלב זה של התפתחות התודעה אין עדיין מספיק מודעות בכדי להבין שזוהי התנייה אוטומטית ( "באג") כלל אנושית, נדמה ליחיד שהוא "היחידי הדפוק". כאן גם נוצרת הקינאה באחרים  שנראים כביכול כמוצלחים יותר, שהיא הרגשה קשה, כבדה וקטלנית להערכה העצמית. וכאן מתעורר גם הצורך הקיומי בהסתרה, והדחקה של הבושה הנילווית. מכאן גם מתחילים בדר"כ הנסיונות העקרים ויצירת אסטרטגיות בכדי לבנות חיים שלמים כהכחשה,כפיצוי וכתגובה לאותה ההכרה הראשונית הכואבת והקשה והמסקנות הנובעות ממנה.

החלמה אמיתית ומלאה של הערכה עצמית ירודה , בהקשר זה, הינה אפשרית, קשורה ותלוייה (כך על פי תפיסתי) בשידרוגו ובהתפתחותו של המצב התודעתי של  האדם המחפש אחר ההחלמה. "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה (או איכות התודעה) שהשתמשנו כשיצרנו אותם." (א. איינשטיין) . כלומר, שלשם פתרונן יש צורך בקפיצה למימד חשיבתי – תודעתי חדש. ומשם אפשרית גם החלמה אמיתית. (לפרוט יתר על החלמת המצב התודעתי ראה מאמר של הכותב "מזחל לפרפר" – הטרנספורמציה האפשרית של תודעת האנוש, באתר של הכותב www.bizdex.co.il/574).

יסודות הערכה העצמית הראוייה:

1.      מידת המודעות:  כמעט בכל המסורות הרוחניות והפילוסופיות של העולם מופיע בצורה כזו או אחרת הרעיון שלפיו מרבית בני האדם מבלים את חייהם במצב של תודעה מעורפלת, במצב של שינה ערה- סהרוריות המלווה באשליה קיומית ("היינו כחולמים"- תהלים קכ"ו, א'), ללא ידיעה והכרה אמיתית של העצמי ("איזה הוא חכם היודע את עצמו".חז"ל) . ומכאן גם מקור הסבל האנושי. ("לוהט מחמדנות ותאווה, בוער מכעס, קינאה ושינאה, מבולבל מאשליה, רוחו אחוזת דיבוק ומבלי דעת- נתון הוא לשליטתה. וכך מבלי משים-בוחר הוא ברע בעבורו ובעבור זולתו, וצער וכאב הן מנת חלקו" -בודהא)

 נאורות מזוהה עם נטילת אחריות על המצב התודעתי, פיזור הערפל, יקיצה-התעוררות,

התפוגגות האשליה וה"פטפטת הפנימית" האין-סופית, פיתוח ראיה חודרת ובהירה (בעיני הרוח) . והיכולת הגוברת לנוכחות מלאה ברגע  ההווה ב"כאן ובעכשיו", מתוך מודעות למיכלול החיים.

אפשר גם לומר שמידת אושרו של היחיד ופוטנציאל הצלחתו בחייו תלויים ומושפעים באופן קרדינלי וישיר מאיכותה של תודעתו ומידת מודעותו, ופרישת אחריותו עליהן  ועל פיתוחן ויצירתן. מבלי רמת מודעות מפותחת בתודעה גבוהה והולמת – אין אפשרות להנות מהערכה עצמית ראויה ואמיתית.

2.      מידת הקבלה העצמית:  " מערכת היחסים שיש לאדם הבוגר עם עצמו הינה מערכת היחסים הבסיסית והחשובה ביותר בחייו של האדם "

קבלה עצמית פרושה השלמה עם מי שאני (ומי שאני לא).  סירוב לקיים יחסי יריבות ודחייה עם עצמי. הנכונות לחוות את עצמי –מחשבותיי, רגשותיי  ותוצאות מעשיי, ללא הכחשה או התחמקות ותוך נטילת אחריות. האיכות של היותנו חבר עם עצמנו.

אמנם- חייב אדם המעוניין לפתח הערכה עצמית ראויה הניצבת על יסודות איתנים , להיות מוכן  לעבוד כל חייו, לפתח, ולטהר את מידותיו הפגומות ולהפכן למידות ראויות  יותר,  אך נקודת המוצא הינה קבלה עצמית טוטאלית, כאן ועכשיו, כמו שאני בדיוק, על מעלותי ומגרעותי.  שלילה עצמית מעולם לא שימשה כבסיס יציאה טוב ואיתן לתהליך ההשתפרות.

לכולנו , כילדים קטנים וחסרי אונים היה צורך להרגיש, לשמוע ולהפנים את האמירות המנויות להלן  ולחות את ההרגשה הפנימית הנילווית אליהן אך מאחר ומרבים מאיתנו נמנעה ההרגשה, נצטרך אנו, כבוגרים, להיות מקור לא אכזב ביוצרנו ובהזכירנו לעצמנו ש:

1. אני אדם טוב וראוי

2. אני רצוי

3. אני מוכר ואהוב בשביל מי שאני

4. צרכי  הקיום שלי הם ראויים ואינם מהווים בעיה

5. אני בטוח

6. יש מי שדואג לי

7. אני ראוי להתמסרות ולא ינטשו אותי או יבגדו בי

8. לנוכחות שלי יש השפעה ותרומה חיובית לסביבתי

3.      מידת האחריות העצמית: כדי לחוש שאני כשיר לחיות וכשיר לאושר עלי להרגיש תחושה של שליטה בקיומי. הדבר דורש ממני נכונות ליטול אחריות למי שאני, למעשי ולהשגת יעדיי. פרוש הדבר שאני נוטל אחריות לחיי ולרווחתי.

נטילת אחריות כוללת את התחומים הבאים:

?      אחריות לתודעתי, לרמת מודעותי ולחשיבתי העצמאית.

?      אחריות ביצירת הערכים החשובים לי והגשמתם.

?      אחריות בהגשמתי העצמית המלאה, ליצירת יעדיי ולהשגתם באופן הוגן. (איש אינו חייב להגשים עבורי את שאיפותי).

?      אחריות לבחירותי, הכרעותי ומעשיי (גם אם נעשו בחוסר מודעות)

?      אחריות ליצירת סדרי עדיפויות והגשמתם בהתאם.

?      אחריות לאושרי האישי ומודעות מתמדת המלווה בפעולות מתאימות להחלמת המקומות בחיי בהם אינני מאושר עדיין.

?      אחריות ועשיית המיטב כפי יכולתי לגופי, בריאותי ורמת החיות והחיוניות שלי. 

?      אחריות לתקשורת שלי וליחסי עם אנשים אחרים בחיי.

ויחד עם זאת, החיים מלאי מיסתורין ותהפוכות גורל ולא כל דבר נמצא תמיד בשליטתנו, חרף כוונותינו הטובות. כשאנו נקלעים למצבים שהם מעבר לשליטתנו שמהם אנו נפגעים, יהיה עלינו  לפתח אז את יכולת הקבלה, ההכלה וההתמסרות למופיע בחיינו, תוך פיתוח חמלה לעצמנו, לאחרים ולחיים בכללותם.

ולעומת זאת-אי קבלתם, התנגדות להם ודחייתם של מצבים לא רצויים אלה בחיינו, שעליהם אין לנו שליטה,  תגרום לנו לסבל רב ומועצם.

"The main reason for suffering is in resisting the present moment (E.Tolle)    

4.      מידת האסרטיביות-העוצמה הפנימית: פרושה: האפשרות לנקוט עמדה- ולממשה, כיבוד רצונותי, צרכי וערכי, ומציאת דרכים מתאימות לביטויים בפועל. (תוך ערנות וכיבוד זכויות הזולת).

?      אסרטיביות היא נכונותי לעמוד על שלי (לא מתוך עקשנות או יוהרה אלא מתוך בהירות ועוצמה), להיות מי שהנני בגלוי (אותנטי) ולהתייחס לעצמי, ולאחר, בכבוד.

?      אסרטיביות ללא מודעות הולמת וחמלה אנושית, הינה מירשם כמעט בטוח לגבהות לב ולאטימות מסוכנת.

?      הידיעה כי חיי שייכים לי ועלי האחריות העליונה להגשמתם (אין לי אחריות במובן זה  לגבי אחרים ואין לי שום חובה להתאים את חיי לציפיותיהם של אחרים).

?      הערכה עצמית בריאה דורשת שנקפוץ לזירה (היכן שמתרחשים החיים)- שנהיה מוכנים גם "ללכלך את ידינו בבוץ" כשהמצב דורש זאת מאיתנו.

?      היכולת ללכת מעבר לחשש מפני אישוש עצמי (מתוך הפחד שאם אהיה כל מי שאני- זה עלול לעורר התנגדות כלפי, או ביקורת, וזה "עלול להיות מסוכן").

?      יש לדעת להתמודד עם הפיתוי לבגוד בעצמנו, ערכינו  ובמודעותנו- דווקא במצבים קשים או מפתים או לנוכח האנשים החשובים לנו ביותר אותם אנו רוצים לרצות (To please).

5. מידת אומץ הלב:

 גם האמיץ פוחד לעיתים אך הוא  מוכן להודות בכך. הוא גם יודע "להתבונן לפחד בעיניים"  וללכת מעבר אליו.

ההליכה בדרך פיתוח התודעה לרמות גבוהות יותר  דורשת מאיתנו מידה בלתי מבוטלת של אומץ לב.

הפחדים שיעלו יהיו רבים . מיעוטם יהיו ענייניים וידרשו מאיתנו ל"מתוח" את עצמנו מעבר למה שידענו ולפתח את יכולתנו להכיל ולהתמודד, ורובם המכריע יהיו "מופע הולוגרמות" מרשים (חלום בלהות) , המוזן ע"י  כוחות שליליים, ושכל מטרתו הינה למנוע מאיתנו את ההתפתחות אליה אנו כמהים. ("צרות רבות היו לי בחיי- אך רק מקצתן ארעו  באמת"- מארק טוויין).

ולכן, חשובה ביותר יכולת האבחנה בין הפחדים השונים ומקורותיהם.

ובמקביל, חשובה באופן שווה מידת העוצמה הפנימית, יכולת ההתמדה ומידת המחוייבות שלנו המאפשרת לנו להתמודד בהצלחה עם השדים הפנימיים שלנו עד להתפוגגותם. 

בכדי לזכות בהערכה עצמית ראויה יהיה עלינו לחתור וללכת את כל הדרך עד לשיחרור האמיתי אל החופש הפנימי שלנו. ברגעים ובמצבים קשים בהם תהיה קיימת הנטייה לוותר ולהרים ידיים יהיה עלינו לזכור ש"חלק גדול מהאנשים שזכו להישגים גדולים ומשמעותיים בחייהם הגיעו לכך בצעד הנוסף שצעדו בנחישות לכיוון מטרתם, לאחר שחוו את כישלונם הגדול ביותר" (נפוליון היל).

6. מידת התכליתיות:

"חיים ללא מטרה – פירושם חיים בחסד המיקריות. חיי תכלית פרושם- ניצול כל משאבינו האישיים להשגת היעדים שבחרנו להגשים. יעדינו הם המובילים אותנו קדימה, הם המניעים אותנו להפעיל  את יכולותינו וכישורינו, הם המעניקים חיות לקיומנו…" (ד"ר נ. ברנדן)

ויחד עם זאת…ובו זמנית עלינו להיות מספיק גדולים, עוצמתיים ומיומנים  בכדי להיות מסוגלים להכיל ולחיות בפרדוקס שבין תכנון ושליטה בחיינו לבין ללמוד להתנהל בתנאי שינוי וחוסר ודאות באותם זמנים ומצבים שעליהם אין לנו שליטה.

 בכדי להיות "מאסטרים" (רב-אומן) של החיים, נצטרך לפתח מיומנות לשהייה בריק האוניברסלי, ב- Being האינסופי- בזרימה טבעית וללא שליטה,תוך תחושת שלמות וסיפוק מה"יש" ומהרגע הנוכחי. שזה המירשם לחיים נטולי שחיקה.

7. מידת היושרה- (Integrity): "שפיו וליבו שווים".  לעמוד במילה שלי ובהתחייבויות שלי כלפי עצמי וכלפי זולתי, ולדעת "לנקות" היכן שזייפתי. שקיפות אישית, להיות נאמן לערכים  הגבוהים והאמיתיים שלי ולפעול להגשמתם.

כאשר אנחנו בוגדים או מחבלים  ביושרה שלנו המחיר הישיר הינו בהפגעותה של הערכה העצמית האמיתית שלנו תוך חבלה בפוטנציאל ההתפתחותי (בין אם אנו מודעים לכך או ובין אם לא).

8. מידת האהבה והחמלה: שיש בנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים. חמלה בהקשר זה משמעותה היכולת לקבל בהבנה ובאהבה את חולשותינו האנושיות כמו גם את של זולתנו.

9. מידת החיות, חיוניות ושימחת חיים: אלה  מקורן  באנרגיית החיים שלנו.  עלינו להכיר ולזהות את מקורותיה של אנרגיית החיים שלנו ולטפחה ללא הרף. אדם שאיננו יודע לזהות ולטפח את מקורות אנרגיית החיים שלו ו/או אף מחבל בה- לא יוכל להנות מהערכה עצמית ראוייה.

10. מידת האיזון בין הקבלה לנתינה:  האדם הפועל כולו מתוך "תודעת האגו" וצרכי הישרדותו, עסוק ב"לקבל לעצמו בלבד". זהו המצב התודעתי הבסיסי ביותר שמקיים את החיים ברמתם הנמוכה ביותר (בדומה לבעלי חיים אחרים המתוכנתים למען הישרדותם) ובמקום זה קשה לחוות הערכה עצמית ייחודית או גבוהה.

אדם שהתפתח בתודעתו, שואף לתת ולהחזיר משהו לחיים, לפלנטה,  ולעולם מיוחד זה בו אנו חיים. הוא מבין אז שהחיים הם מתנה יקרת ערך שזכה להם, ביחד עם אחרים, ושואף לתרום מעצמו ומכישרונותיו היחודיים ו"לעשות הבדל" חיובי ובונה בחייו ובחיי אחרים ע"י היותו מקור השראה לסביבתו. בכך הוא הופך לכוח תומך ומקדם חיים, במקום כוח מנצל ופוגם.

ממקום זה מתחילה להתפתח נתינה אמיתית שהינה משמעותית ביותר למידת הערכתו העצמית של האדם- קודם כל בעיני עצמו.

11.מידת ואיכות הקשר עם הבורא/ המקור הראשוני/ אלוהים:

אלה הם היחסים הראשוניים והבסיסיים ביותר של האדם עם היקום בו הוא חי ועם מהותו הפנימית והעמוקה ביותר.  התייחסות זו מהווה מקור והקשר לתפיסת החיים, מהותם, איכותם והאפשרויות שהם מייצגים.  השאלה המהותית היא האם יצרתי במודע ופיתחתי יחס מעצים, מאפשר ואוהב עם הבורא- המקור או הסיבה הראשונית לקיומי. האם אני בכלל מודע למהות ואיכות היחס והקשר וההשלכות שיש לכך על חיי ואיכותם?

12.מידת הראויות:  זוהי אולי המידה הבסיסית והחשובה  ביותר: "האם אני ראוי בעיני עצמי?"

רק אדם  המרגיש ויודע בכל נימי נפשו , נשמתו והווייתו כי הוא ראוי לחיים אלה ולכל הטוב שיש להם להציע- הוא זה שיחלים את עצמו, יסייע להחלמתם של האחרים ויפרגן לעצמו את כל שליבו חפץ ביושר (תוך אי פגיעה באחרים).

למצב הווייתי זה אין  תנאים מוקדמים, והוא מבוסס על כלום. אין גם צורך "לתקן" את עצמנו או להשיג משהו קודם לכן לפני נאוכל להרגיש ראויים.

כל אחד מאיתנו זכאי להרגיש ראוי- מתוקף היותו חי, בן-אנוש, ובעל תודעה.

בסופו של דבר זהו ענין של בחירה  ונקיטת עמדה ברורה ועוצמתית ביותר. מצב בו האדם מסמיך את עצמו ומצהיר לעצמו וכלפי כל היקום  – "אני ראוי" –כי אני אומר כך ובוחר להיות כזה ומחוייב לעשות את כל הדרוש בכדי שאכן אהיה ראוי בעיני עצמי!!   האם  בשל אתה לנקיטת עמדה שכזו??

תחילת השינוי:

כפי שכבר ציינתי קודם לכן, אפשר לומר ברמה גבוהה של ודאות שמרבית בני האדם סובלים אן סבלו בעבר מה"מגיפה" של הערכה עצמית ירודה (אחרת- העולם האנושי לא היה נראה ומתנהג כפי שהוא נוהג).  רוב האנשים לא נולדו או גודלו עם הערכה עצמית אמיתית גבוהה וראויה.  את אלה יש להרוויח בכנות, באומץ, בעבודה קשה ובהתמדה.

תחילת השינוי הינו בנכונות להכיר כי מה שחשבתי או התיימרתי להציג כ"הערכה עצמית"  איננו הדבר האמיתי אלא מסיכה מאחוריה הסתרתי את פגמי, בכדי שאוכל להתקיים באופן יעיל יותר ומבלי שארחיק ממני אנשים שאני זקוק להם לצורך הישרדותי.

יש צורך בפיתוח יכולת התבוננות עמוקה ואמיתית, יושר לב ובהרבה אומץ לב בכדי להכיר בכך  ולהרשות לעצמנו להודות ולפגוש את כל אותם המקומות  בהם אנו מגלים שבעצם  הערכה העצמית שלנו ירודה למדי, ושיסודותיה הן אי קבלה עצמית עד סלידה עצמית והסתרתן של אלה מתוך בושה והצורך להופיע בעולם באופן שונה.

על המעוניין בשינוי אמיתי ובשיקום הערכה העצמית, להיות מוכן להכריז "מלחמת חורמה" על דפוסי  ההכחשה וההדחקה העצמיים, המונעים מאיתנו לראות דברים כהווייתם. יש לפתח עוצמה פנימית וחוסן נפשי שיאפשרו לנו לפגוש את הכאב הריגשי והפגיעות המצויים בבסיסה  של הערכה העצמית הירודה. יהיה עלינו להאמין בכל לבנו באפשרות של החלמה ולפעול בעקביות למענה.

     יתכן וכל זה נשמע כתהליך מאיים ומפחיד וקרוב לודאי שנאלץ באמת להחשף ,להתמודד ולגבור על כל פחדינו שיצוצו לאורך הדרך אך רק מי שעבר את כל המסלול, עד תומו, יוכל להנות מפירותיו- הערכה עצמית ראויה!!