ציור אינטימי ציור על הגוף כגשר לרגש

אין מושג מתי בדיוק זה התחיל , אי שם אולי בימי הבית ספר שרב הזמן היו איך נאמר בעדינות , לא ממש מאתגרים ומעניינים ליצרתיים שבינינו…החזרתיות המשעממת בשיעור לפחות בשבילי הייתה מלווה בהמון שעות ציור .

זה התחיל מלצייר כ"מקובל" על ניירות מחברות ודפים ( זה היה החלק האהוב עליי ביותר להכין שערי מחברת ..חחח) וזה המשיך על הגוף    עפרונות מחודדים? צבעי פנדה או מחקים ומחדדים על זה לא הקפדתי מה שכן היה לי מאוד חשוב להכניס כל יום לתיק היו טושים , כמה שיותר דקים ובכמה שיותר צבעים , כי רב הזמן זה מה שעשיתי  ביסודי ציירתי על עצמי , שיעור כפול היה נגמר בידיים מלאות בפרחים וצורות צבעוניות ובקיץ זה הרגליים והירכיים היו נצבעות.

  אני זוכרת היטב את אמא שלי מתעצבנת עליי שהגוף שלי מקושקש ומצוייר והטיעון העיקרי היה שזה בכלל לא בריא ( מה שנכון) ועדיין ככה הייתי מוצאת שקט בתוך הרעש הזה של הכיתה וכל התכנים שרובם היו ועדיין מיותרים ובטח ובטח לא מכינים אף ילד לחקור ולהנות את החיים מהמקומות שלו ולא מהמקומות שצוו על ידי איזה צו חברתי של מתמיטקה זה חשוב …עד היום לא שכנעו אותי  פרחתי בשיעורי המלאכה שפעם עוד היו כאלו , חקלאות או שירה בציבור ( כן היה כזה פעם ) שאר הדברים ממש שעממו אותי …

לפני 3  וחצי שנים בערך שחזרתי לייצור באופן אינטנסיבי יותר הבנתי את הכוח המדהים הזה של חיבור אל הגוף באמצעות ציור עליו ואפילו יצרתי סדנא לנשים שמאפשרת דרך הציור על הגוף שלנו ושל אחרים לנגוע בכל המקומות הקשים שלנו עם הגוף ובכל זאת הבנתי שזה שווה את המאמץ , אצלי אחרי עשרות שנים של הפסקה , פתאום בגיל שלושים התגעגעתי לציור על הגוף וגם לא ממש אהבתי את שלי , אז לאט לאט עם מכחולים , מוזיקה מרגיעה וכוס יין חזרתי להרגלי הישן ולצייר על הגוף.

אחר כך הגיעו הצילומים של הציורים ואז לאט , לאט מבלי שאני ארגיש  חזרתי לאהוב את הגוף שקיבלתי, אמנם מתחתי גבולות עם עירום וצילומים אחר כך הבנתי שלא ממש חייבים זו הייתה דרכי הליכה לקיצון לקצוות ואז בעזרתו למצוא איזון  פנימי רגע של כנות …שהתכוננתי לעשות את הסדנא בפסטיבל שאקטי, עברו לי מחשבות בראש " של מי לעזאזל תסכים לאחר מדיטציה קצרה ועוד כמה דברים להכנס חזרה למוד של ילדה לצייר על הגוף שלה ודווקא על אותם מקומות שכל אחד פחות אוהב בעצמו.

ושבעולם שיש דרישה לגוף נשי מושלם לא פחות אף אחת בכלל לא תבוא …טוב הופתעתי ובגדול    ההתחלה הייתה מביכה להרבה מהנשים , כמעט כולן היו מוטרדות מעניין העירום והאם חייבים? וכולן נרגעו די מהר שהודעתי להן שזו הסיבה שהן התבקשו להגיע עם בגד ים כל אחת והגבולות שלה וגם אם אחת העיזה לצייר רק על היד וכף רגלה והחליטה להשאר בבגדים זה נפלא הדבר הכי חשוב היה  מבחינתי שכל אחת תהיה שלמה עם רמת החשיפה שלה בפני הקבוצה ותהיה נאמנה לעצמה ולא ללחץ החברתי הציור על הגוף להפתעתי התגלה כמדיטציה פנימית ועמוקה לעוד הרבה נשים , כמו שהיה ממש בשבילי.

החשיפה של החלקים שאנחנו פחות בשולם איתם מול הקבוצה עשתה את שלה והעמיקה את רמת האינטימיות בין כל אחת לבין גופה כי זה לא ממש משנה  מאיפה מתחיל תהליך מודעות מהגוף או מהנשמה הם שניהם יחד בשלב מסויים מאיפה שלא נתחיל מחוברים  בסדנאות פגשתי דמעות , צחוק , שחרור הרבה רגשות עלו לפני השטח ברובם לא היו קשורים ישירות לתהליך הפיזי אלה פשוט הצליחו להעלות כל מיני דברים …אחרי מספר סדנאות לאגדול בפסטיבלים ועוד סדנאות פרטיות זה פשוט נפסק.

עד לפני שבוע לא ממש חשבתי על למה הפסקתי להעביר אותן …השבוע פתאום עלתה לי השאלה אז למה בעצם? למה הפסקתי עם הסדנאות האלו  ואז הגיע תשובה שהפתיעה גם קצת אותי …פשוט היה קשה להכיל את הכול , קבוצה של 40 נשים שכל הרגשות שלהם יוצאים החוצה עוררו גם הרבה דברים בי שכנראה בגלל העומס לא הייתי מסוגלת לעכל בכזו מהירות ועכשיו זה בא לבד פתאום אני מרגישה שאני מוכנה חזרה להעביר ועבור שוב את התהליך