קיץ חם עם מבול של איוונטים בישראל

תנו לי לספר לכם על שבוע מוזיקאלי שהיה לי. למרבה שמחתי הקיץ הזה ביקרו בישראל הרבה אומנים ולהקות מדהימות. אני בתור חולה מוזיקה שלא מפספס ביקורים של אמנים מחו"ל, רכשתי כרטיסים להופעות אלו. חודש אוגוסט היה חודש שלא ישכח, מגוון של הופעות שגרמו לקיץ שלי להרגיש כמו וודסטוק.

אז זה התחיל עם הופעה של להקת הסיקסטיז הענקית והנוסטלגית "הזומביז", להקה שמריצה הופעות כבר מאמצע שנות השישים והגדירה דור שלם של מוזיקת רוק פסיכודלית. הם אמנם מבוגרים ובגיל של סבא שלי אך עדיין מנגנים ונשמעים צעירים, קולו של הסולן קולין בלנסטון צלול ומדויק ורוד ארג'נט נותן סולואים קצביים ומרתקים על הקלידים. הם הצליחו להביא את הקהל לשתי רגעי שיא במהלך ההופעה עם הלהיטים "שיז נוט דאר" ו "טיים אוף דה סיזן". הייתה שימחה בלתי מוסברת בקהל, הסתכלתי סביבי וראיתי רק פרצופים מחייכים, אולי כי רובם נזכרו איך זה היה אז בימים שמוזיקה הייתה טהורה וחדשנית, או אולי בגלל שמוזיקה של הזומביז באמת עושה הרגשה טובה של תקופה יפה ונוסטלגית.

יומיים לאחר מכן כאילו לחצנו על כפתור קדימה בזמן ונחתתי בהופעה של מארק רונסון. מפיק ודי.ג'יי מרענן ומצליח. את הנוסטלגיה הקלאסית החליפו סינטסייזרים מגודלים והקהל הורכב מהיפסטרים צעירים ומגניבים שבאו לשמוע מוזיקה טובה ולרקוד. ההופעה הרגישה כמו מסיבת אהבה גדולה ומגניבה כשעל הבמה עלו וירדו מגוון אורחים שרונסון הביא איתו להופעה. אחד האורחים היה האחד והיחיד בוי ג'ורג' שעשה את הלהיט המשותף שלהם "סומבאדי טו לאב מי" ואת הלהיט שלו מהאייטיז "דו יו רילי וואנט טו הארט מי". הרגע המרגש בערב היה המחווה לאיימי ויינהאוס שסחף מחיאות כיפיים סוערות ונרגשות מקהל הצעירים והמיוזעים שרקדו כול הערב.

לא הספקתי להתאושש מההופעות הקודמות והגיע השיא של השבוע שלי, הופעה של אחת הלהקות רוק-אינדי-פוסט פאנק ריבייבל או איך שלא תרצו לקרוא להם (אני פשוט קורא להם מעולים!), הטובות שקיימות עכשו: אינטרפול!! צריך לראות הופעות שלהם כדי להבין שמדובר בלהקה שלא הייתה כמותה הרבה זמן. השוואות לג'וי דוויזן נעשות על ימין ועל שמאל אבל בעיני אינטרפול עומדת בפני עצמה. ההופעה הייתה מדויקת וטעונה רגשית,אולי זה האופי הקריר והמאופק של הלהקה ובמיוחד של הסולן פול בנקס הם אלה שמרתקים את הקהל ומושכים אותם פנימה עד כדי היפנוט. אין ספק שמעריצי אינטרפול נהנו מההופעה המצוינת שהם הביאו, עם סט ליסט מגוון ורחב. המוזיקה של אינטרפול אומנם לעיתים נשמעת מונוטונית אך האזנה למילים ולשירים שלהם חושפת צד עמוק, אפל, כואב ויפה שכול אחד יכול להתחבר אליו. שירים כמו "לייטס" שמדברים על פנטזיות מיניות או שירים כמו "רסט מיי כמסטרי" שמדברים על התמכרות לסמים קשים.

לאחר יום הגיע אחת ההופעות שציפיתי לה כחובב רוקנ'רול איכותי, הופעה של "ג'יינס אדיקשן". מי שחובב רוק כמו פעם עם גיטרות מנסרות ודיסטורשיין תופים עומצתיים ושאגות באוקטבות גבוהות של הסולן היה מוצא את עצמו בבית בהופעה הזאת. אני אישית שמתי את הטי שירט השחורה שלי והג'ינס הקרוע שלי עם חגורת ניטים והלכתי לתת את ה"אייר גיטר" הכי מרשים שלי. זאת הייתה הופעת רוק אמיתית כמו שידעו לעשות בשנות ה-90 האפלות, דייב נבארו הביא את הגיטרה שלו לרגעי שיא מחרישי אוזניים וקטעי סולו תופים גרמו גן לאדישים ביותר להזיז את הגוף ולהשתחרר. כמו להקת רוק אמיתית לבושי מכנסי עור ופוזה, פרי פארל והחברים לא נתנו לקהל לנוח והתענגו על המחיאות כפיים הסוערות והאהבה שהרעיפו עליהם הקהל.

ללא כל ספק היה זה קיץ של הופעות שלא היו מביישות את הפסטיבלים הגדולים באירופה, יש קהל בארץ והוא מגוון והוא רוצה מוזיקה. אני מתפלל שאיוונטים מסוג זה ימשיכו לקרות ולהקות יגיעו ונזכה לעוד הרבה הופעות משובחות.        

לעוד ביקורות על הופעות חמות אתם מוזמנים להיכנס לבלוג ההופעות שלי .