קסם העט הדף והמכתב

והיום זה כבר אחרת, אנחנו חיים בעידן המסכים, העידן הזה הכל-כך מצמצם מרחקים והכל מיידי ונאחז מהר מידיי ואין את תחושת ההתרגשות שבציפייה ותחושת ה לחכות כמעט ואינה מוכרת עוד והכל מיידי ונגיש מאוד ובלחיצת כפתור אחת אפשר לעשות את הכל קיים ובאותה מהירות לחיצה ניתן לעשות את הכל נעלם. 

ויש בי תמיד את סוג הגעגוע הזה הישן אל הימים שלפניי המהירות הזאת העושה את כולנו קרובים והז'אנר הספרותי האהוב עליי הכי היום הינו זה המציג את הספרים המוגשים כ"רומן מכתבים", נדמה לי שיש משהו הנאסף למכתבים הנערמים ונשמרים כאוצר בתיבה מיוחדת הנוצרת את כל זה, משהו המשמר את כל התחושות כולן, את ההתרגשות, את הציפייה, את הגעגוע, את הקרבה. 

ברומן המכתבים "באהבה נטליה" כותבת נטליה הגיבורה האומנית הכל כך מרתקת ללאה חברתה הקרובה את הפיסקה הבאה שהשאירה אותי נפעמת ומדייקת את תחושתי התוהה: "עשרים שנה מסוף מלחמת ששת הימים ועד סוף שנות השמונים, אנחנו כותבות זו לזו ולא מכחידות דבר, סיפרתי לך על הרגשות הדקים ביותר באהבתי הלא ממומשת לזאב רובין, על אלי מלחי, הגבר המסוגר שנישאתי לו ושאני חשה שכמעט ואיני מכירה, על שני ילדי הנהדרים המתרחקים, שטחתי בפנייך את חיי היצירה שלי, את לבטי והיסוסי, הנדודים לניו-יורק וחזרה לארץ, דיווחתי נאמנה על הטיפוסים שסבבו אותי, פסלים שיצרתי ואני שואלת את עצמי לאילו חיים ישמשו המכתבים הללו עדות". 

ואולי זה כל העניין העדות השורשית הזו שהכתוב על הדף מעניק מכל עדות אחרת המוקלדת על מסכים. משהו מאוד חם ומרגיש ומוחשי ונוגע יש במכתב, במילים הנחרטות על דף הנאחז באצבעות הידיים הפותחות אותו בריתוק לצד היסוס המאתגר את העיניים עד כלות. לפעמים הייתי רוצה מאוד שכל ימיי יאספו כך בדיוק אל מכתבים הנושאים בתוכם ריחות דפים וצבע דיו המשתנה ממילה אחת לשניה, בכתב יד שיעיד על משהו ייחודי כזה השייך רק לכותב, משהו שישאיר חושניות ומוחשיות של מגע לצד אוטנטיות ואישיות. 

וזהו קסם העט הדף והמכתב, היום זה קצת נחטף.