רגע לפני 40

למה קשה לי עם המספר 40? כולן מספרות שזה גיל נפלא בו נראים ומרגישים הכי טוב, אז למה לי יורדות הדמעות?

רגע לפני 40…

קראתי מאמר שעודד אותי במיוחד דקה לפני שאני נכנסת לעשור הרביעי שלי.

"40 הוא ה- 30 החדש", כותרת שמשכה את תשומת ליבי והובילה אותי לקריאה נלהבת בחיפוש אחר סוד הנעורים.

אז לא, אין המצאה שכזו וגם לא הופתעתי, ישנם דברים שאינני יכולה לנצח, המלחמה אבודה, מה שנשאר זה להרפות, לקבל, להשלים, ואף לאהוב את הרגע והזמן שבו אני נמצאת.

נכון, אני בת 40 ובהחלט לא 30! אבל…יש חוכמה, רוגע, שלמות, ואהבה מיוחדת שמאפיינת את הגיעך לעשור הרביעי.

על כל זה אני מודה ומקבלת כמתנה לכבוד יום ההולדת!

אך מנגד את מוצאת עצמך עושה חשבון נפש, שופטת ואולי מכה את עצמך כגון: "הייתי יכולה לעשות ככה… או ככה..", "איך שפספסתי את זה ואת זה…"

לעשות חשבון נפש זה מצוין, אך להכות עצמך זה מיותר, הנכון הוא ללמוד ממה שחשבת כי יכולת לעשות אחרת, להתבונן אחורה ולקבל את הדברים כשיעור עם מסר ותובנות שאנו לוקחים איתנו לעשור החדש.

בגיל 40 קורה לנו משהוא- אנחנו יותר רגועות, יותר שלוות, יותר חכמות ובטוח שיותר מנוסות בכל תחומי החיים. דווקא עכשיו נכון להתבונן לאחור וללמוד מניסיון העבר.

עכשיו אנחנו מסוגלות להבין את הטעויות, לסלוח למי שצריך ובמיוחד לעצמנו!

אנחנו יותר מודעות לעצמנו ויודעות מה נכון לנו, מה מתאים לנו, חלקנו בוחרות לעשות שינוי בקריירה, במבנה המשפחה ועוד כל מיני …

יש תחושה שמתחילים מחדש משהוא מיוחד ומבטיח. אני מדברת בלשון נקבה אך תחושות אילו מאפיינות גם גברים המגיעים לעשור הרביעי.

ישנה תשוקה שמעצימה את הרצון לשינוי, או לפחות מניעה אותנו לעשות את מה שלא יכולנו לעשות עד היום, כי "ככה החיים גלגלו אותי..".

חשבון נפש ב-"אמצע החיים" זה נכון ואפילו טוב, אך שוב אני מזכירה: אין צורך "להכות" או "להעניש" עצמנו על מעשים או הזדמנויות שלא עשינו או מימשנו. הרי לא ניתן לחזור בזמן, אז מיותר.

מכיוון שיש בנו בינה של ניסיון חיים, חשוב להיות שקולים ולעשות שינויים מתוך מחשבה בונה, מעמיקה, ולהיות בטוחים כי צעד זה תורם לנו.

בשיחות שלי עם מטופלים – נראה כי העשור הרביעי הוא חוויה שקשה לתאר במילים, אני מהצד מרגישה ורואה שעם כניסה לעשור זה אנשים חווים בלבול והעצמה יחד, כמו בגיל ההתבגרות אך בכל זאת שונה.

יותר מפוקח יותר עם אמצעים לממש וליזום, לא נשכח את אלמנט המרד גם בגיל זה הוא קיים, אך הפעם הוא לא מופנה כלפי ההורים.

הפעם אנו מורדים במסגרת אליה אנו שייכים, כשאני אומרת מרד אינני משווה אותו למלחמה או הליכה נגד המוסכמות. המרד יותר מתון, תוך מחשבה בוגרת יותר, למרות שלפעמים אנו נראים "מהצד" לחבר'ה ילדותיים.

אני רואה דמיון רב בין גיל ההתבגרות, ולגיל 40 – שתי התקופות מבלבלות, גורמות לנו לחשוב ולרצות לעשות משהוא מבלי שיגידו לנו: "נכון או לא נכון", "זה לא הזמן או לא הגיל המתאים", אצל נשים גם ההורמונים באים לידי ביטוי, אנחנו שואלות האם מתאים לעשות ילד? עכשיו לפני שכבר אי אפשר?,  אך בסופו של תהליך אנחנו נרגעים מתבגרים, וממשיכים לשלב הבא של חיינו.

בסך הכל מדובר בגיל ממש יפה, כמו שאומרים אני בשיא פריחתי, רואה את העולם בעיניים בוגרות ואוהבות יותר, רואה את ילדי גדלים ואותי משוחררת ועצמאית לעשות למעני, לאהבות שלי, לחיים שלי ולנפש.

בהצלחה לכל מי שבדרך, ולכל מי שעבר, אני שמחה שיש לי את הזכות לחצות את קו ה- 30 לעשור החדש שכל כך מבטיח הצלחה וחוכמה.

אסנת ליבה