רופוס ויינרייט מקרנגי הול להיכל התרבות

כשג'ף באקלי פגש את רופוס ויינרייט

לפני ארבע שנים חבר טוב בא לבקר בארץ. נתתי לו במתנה דיסק של ג'ף באקלי ואמרתי לו שהוא חייב לשמוע. אז נכון שגיליתי את באקלי כמה שנים באיחור, שלא לומר באיחור רב בהתחשב במותו הטראגי, אך לפחות הקדמתי את ידידי המלומד המתגורר בבירה התרבותית של העולם. מאותו ביקור יצאתי כשידי על העליונה. את בילי ג'ואל הוא אולי שמע כבר שלוש פעמים במדיסון סקוור גארדן, אבל את ג'ף באקלי הוא שמע לראשונה באוזניות שלי בהליכה מכיכר מסריק לדיזנגוף סנטר. אחת-אפס לטובת תל אביב.

שנה מאוחר יותר הגיע ידידי לביקור נוסף והוא לא התכוון להישאר חייב.  דמותו שהופיעה לפתע באולם מקבלי הפנים לא השאירה מקום לספק. איש העולם הגדול בצעד בוטח, בחיוך של ניצחון. הוא שלף במהירות דיסק עוד לפני שאמר שלום. שם, בנמל התעופה בן גוריון, נשען על עגלת מזוודות עמוסה, שמעתי לראשונה את חלקו הראשון של צמד האלבומים "want" של רופוס ויינרייט. עשור קודם לכן אותו רופוס ויינרייט הפציר בפני ג'ף באקלי שיסדר לו איזה הופעה. כבר בהאזנה ראשונה ידעתי שבאקלי עשה בשכל כשהתעלם מהצעיר השאפתן וסרב לעזור לו. אולי הוא הרגיש שהדבר הבא כבר פה ושהוא אפילו מתעלה עליו, אולי כשאתה בפסגה אתה מעדיף להיות שם לבד. ניו יורק הביסה כצפוי את תל אביב. לא ננצח, בואו לפחות ננסה להיות כמותם.

מקרנגי הול להיכל התרבות

שלוש שנים אחרי אנחנו באמת מנסים להיות כמותם. מה שטוב לקרנגי הול בטוח טוב להיכל התרבות. אני שמרתי על רופוס (כן, בסך הכל נראה לי שאנחנו כבר יכולים לעבור לבסיס שמות פרטיים) בסוד גמור. חשתי שאני חלק ממועדון סגור, אחי ואחיותיי להאזנה לויינרייט חיים בודאי רובם ככולם במנהטן, הכי רחוק בניו ג'רזי. בארץ אני כנראה לבד, "הם לא יבינו" חשבתי, ואם יש מי שמפציר בסתר ליבו מקרוביו "go or go ahead and surprise me" הוא כנראה גר ממש במרכז תל אביב, מקסימום בגבעתיים.

בערב קריר בסוף נובמבר עשיתי את דרכי להיכל התרבות בהתרגשות. "oh, what a world my parents gave me" זמזמתי לעצמי, ואני יכול להישבע ששמעתי ברקע את "בולרו" של רוול. כן, אחת הגדולות של רופוס ויינרייט היא יכולתו לשלב בשיריו מוטיבים קלאסיים, כמו שעשה גם עם כרמן של ביזה בשיר "vibrate". הוא הפליא לעשות זאת בעיקר בחלקו הראשון של "want", הדיסק הטוב יותר שלו עד כה, אך כמובן שלא אתווכח עם מי שיעדיף את "poses". התכוננתי לערב אינטימי למדי: רופוס, אני ועוד כמה מעריצים תועים באולם היכל התרבות הגדול מדי. "אין סיכוי שאנחנו יותר מ-30 איש" סיכמתי ביני לבין עצמי, והמשמעות – כנראה שאוכל לבקש מרופוס לשיר שוב את "pretty things" או לכל הפחות לשאול אותו עד כמה הוא באמת קרוב ללאונרד כהן ולאלטון ג'ון. שניהם, אגב, הכתירו אותו לכישרון הגדול של דורו.

בהיכל גיליתי שאני לא לבד. האולם מלא עד אפס מקום באנשים שממש כמוני חשבו שרופוס הוא רק שלהם. אנשים שמתגאים במשך שנים בטעמם המוסיקלי המשובח, ואת כל ביטחונם מבססים על כך ששמעו מאות פעמים כל שיר שכתב. חשבנו שאנחנו יודעים את מה שאיש במזרח התיכון עוד לא גילה. באותו ערב אני, רופוס, אמא שלו (שעלתה לבמה למספר שירים) ועוד כמה אלפי אנשים גילינו שטעינו. רופוס והפסנתר בלבד בהופעה שופעת כריזמה, רגישות ויכולת מדהימה לסחוף קהל. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על המוסיקה, לב העניין, אני לא יודע מי כותב היום מוסיקה כמוהו. אמן שאנחנו חייבים לעצמנו להכיר. תעשו טובה לעצמכם ותקנו דיסק שלו, או לפחות תצפו בקטעים נבחרים ביוטיוב. מדובר במוסיקאי ענק ובפרפורמר אדיר. רוצו לשמוע וכנראה תאכלו את הלב שלא הייתם שם.

כמה מילים לגנותו של האיש שאני כל כך מעריך

הדיסק החדש שלו הוא כנראה החלש ביותר שלו. חסרו לי בהופעה כמה משירי המופת שלו שאת מקומם תפסו שירים מהאלבום החדש. השירים הללו סוחפים פחות מהרגיל לרופוס ומעט חוזרים על עצמם. עצוב להודות, אך כנראה שהאיש היה פורה יותר כשעשה שימוש מופרז בקריסטל מת', נרצה או לא – אלכוהול, סמים ואמנות מהווים שימוש קטלני ביותר, אך כזה שהוכיח גם כמה תוצאות בהיסטוריה התרבותית (וגם קטף בטרם עת כמה אמנים גדולים, אין לשכוח).

נניח לסמים ונעבור להתמכרות אחרת – אימא. אולי בגיל 35 הגיע הזמן לשחרר? אמו של רופוס ויינרייט היא זמרת בפני עצמה, אך בכל פעם שעלתה לבמה אווירת החלטורה שלטה. אימא ויינרייט היא פסנתרנית חלשה למדי, שלא ממש שולטת באקורדים, ובנה בנוכחותה לא ממש זוכר את המילים. אז כן, יש להם דינמיקה שנונה וחביבה למדי, אך בשם אלוהים, שתיים-שלוש חזרות לא יזיקו.

לבסוף, אני רוצה לנפץ מיתוס – לא מדובר בפסנתרן טוב. הוא משתמש בחלק  די מצומצם של המקלדת ושכנים מספרים שבלילה בכה הפסנתר המוכה של היכל התרבות כי כאב לו. אין באלו על מנת להפחית מיכולתו הווקאלית יוצאת הדופן, כישורי כתיבת הטקסטים הרגישים שלו וכמובן יכולתו הקומפוזיטורית. מבחינות אלו, רופוס עומד בשורה הראשונה בעולם ולא נופל מאביו הרוחני לאונרד כהן. הביצוע של ויינרייט ל"הללויה" של כהן, אגב, הוא אחד הטובים והמרגשים ששמעתי, להוציא אחד שהוזכר בתחילת דבריי, ג'ף באקלי אחד, האיש שהביא לעולם ביצוע לשיר שאין לו תחרות, האיש שגם סירב לפתוח לויינרייט את הדלת.

ניו יורק זה כאן?

באותו לילה בעודי עושה את דרכי לביתי לא יכולתי שלא לתהות האם האיש, אמן שהוא ללא ספק לא מוסיקאי מיינסטרים, אמן כה מוכר ומוערץ בארץ, או שמא בתל אביב יש מקום להכל. הפכנו לאחרונה בית חם לאמני שוליים איכותיים, אך זאת בעיקר באזור תל אביב. תל אביב, כמו מדינה בתוך מדינה, יכולה להרשות לעצמה להציע תרבות מגוונת ולדעת שיש קונים. רופוס ויינרייט כבש את היכל התרבות בתל אביב, אך האם היה מצליח לעשות זאת מחוץ לבועה התל אביבית העשירה מדי, הסנובית מדי, הברנז'אית מדי? האם הפכנו בעיני עצמנו למרכז העולם? האם נדמה לנו שהפכנו למנהטן? "כל היהודים אוהבים את ניו יורק" מסכם זאת רופוס ויינרייט במהלך הופעתו בהיכל, או אולי פשוט אנחנו אוהבים להרגיש שאנחנו, כן אנחנו, מרכז העולם. תל אביב – ניו יורק: אחת – אחת.

פורסם לראשונה באימגו. המאמר מוקדש באהבה לבתי חן שישבה לצידי בגוש ד' ב 26.11.08