רחל בלובשטיין המשוררת הטראגית

המשוררת רחל בלובשטיין, המוכרת בשם העט שלה – "רחל", היא מן המשוררות הבולטות בשירה העברית המודרנית. נולדה ברוסיה ב-20 בספטמבר 1890 ומתה בתל-אביב ב-16 באפריל 1931.

קורות חייה
נולדה בעיירה "סרטוב" שעל גדות הוולגה, בתם האחת עשרה של איסר-לייב וסופיה בלובשטיין, ונכדה לרבה של קהילת יהודי קייב, הרב מנדלשטאם. בצעירותה עברו הוריה לפולטבה שברוסיה, שם למדה בבית הספר היהודי. כבר אז החלה לכתוב שירים ברוסית. בגיל 17 עברה לקייב, שם למדה ציור.

ב-1909, בהיותה בת תשע עשרה, עלתה ארצה יחד עם אחותה שושנה. הן התישבו במושבה רחובות, ועבדו בפרדסי המושבה. באותה תקופה גם למדה רחל עברית. רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן עברה ל"חוות הפועלות" הלימודית בכנרת. בכנרת נפגשה עם אהרון דוד גורדון שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית – "הלך נפש". בכנרת הכירה גם את זלמן רובשוב, מי שלימים היה נשיא המדינה השלישי, וקשר רומנטי נוצר ביניהם. אף לו הקדישה כמה משיריה, כמו "גן נעול".

ב-1913 עזבה את הארץ כדי להמשיך ולהשתלם במקצוע החקלאות, ועברה ללמוד את מקצוע האגרונומיה באוניברסיטת טולוז בצרפת. עם סיום לימודיה התעכבה מלשוב ארצה בשל מלחמת העולם הראשונה, ובינתיים שבה לרוסיה ועסקה שם בהוראת ילדי פליטים יהודים. ב-1919 חזרה ארצה באוניה רוסלאן, יחד עם אנשים שלימים יהיו בצמרת ההנהגה והתרבות בארץ כגון פרופ' יוסף קלוזנר (קבוצה זו פתחה את מה שיכונה לאחר מכן "העלייה השלישית"), ושבה אל מושא רבים משיריה, אל הכנרת האהובה עליה – לקבוצת דגניה.

רחל לא יכלה להישאר זמן רב בדגניה, משום שלאחר תקופה קצרה נתגלו אצלה ניצני מחלת השחפת. המחלה, שנחשבה אז לחשוכת-מרפא, אילצה אותה לעזוב את דגניה ואת הכנרת. כדי למצוא מזור למחלתה, נדדה רחל בין פתח תקווה, ירושלים ותל אביב, ואת ימיה האחרונים העבירה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה.

בעודה בשלבי גסיסה, רצתה להיפרד מידיד נעוריה, האיכר נקדימון אלטשולר מרחובות, וביקשה שיעמיסו אותה על עגלה ויביאו אותה אליו. אלטושלר, שהיה אז כבר בעל משפחה, יצא לראותה ופרץ בבכי. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". לימים מספר אלטשולר: "ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות היו הדבר היחיד שהביע דבר מה והוכיח כי לפני ניצב אדם שעדיין חי".

רחל נפטרה בבית החולים "הדסה" בתל-אביב ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל", ליד הכנרת.

שירתה
את עיקר שיריה פרסמה בעיתון "דבר", ואלו, שהצטיינו בפשטות הבעתם ולשונם הקולעת, נתחבבו על הקוראים מהרגע הראשון. מספרים שחובבי שירתה, שהיו לא מעטים מבין קוראי העברית בארץ, ציפו בכליון עיניים לצאת גליון יום שישי של "דבר".

שיריה כונסו בשלושה קבצים עיקריים:

ספיח (תרפ"ז – 1927) 
מנגד (תר"ץ – 1930) 
נבו (תרצ"ב – 1932) 

שמות קבציה "מנגד" ו"נבו" סמליים לחייה הטראגיים. בשמות אלה מובע הרעיון שהיא לא הספיקה לממש את עצמה בתחום שירתה ובתחום חייה האישיים. "מנגד" מציין את הרעיון שהיא ראתה את שאיפות חייה מנגד אך לא זכתה לממש אותם; בשירה "עקרה", למשל, היא מביעה את יגונה הרב על שלא זכתה לחבוק בן. אף "נבו" הוא שמו של ההר ממנו ראה משה את הארץ אך לא זכה להגיע אליה.

בשנת 1935 כונסו כל כתביה, שכללו גם תרגומי שירה ומסות, למכלול אחד שנקרא "שירת רחל". בין תרגומיה נכללים תרגומים משירתה של המשוררת הרוסיה אנה אכמטובה, תרגום מאמר מרתק על חיי הדבורים של מוריס מטרלינק, ועוד.

רחל נחשבת אחת המשוררות המקובלות על שוחרי השירה העברית, ושיריה – לא נס ליחם עם הזמן. שיריה מצטיינים בתמציתיות, מלים חסרי קלישאה (למרות היותם מבוססים על השפה המקראית), ונובעים מהלב ונכנסים ללב. רחל ושירתה תופסים מקום נכבד בתרבות העברית, נלמדים דרך קבע בבתי-הספר, ומושרים רבות במפגשי שירה בציבור.

שיריה הולחנו על-ידי טובי המלחינים העבריים כמו יהודה שרת שבין היתר הלחין את השיר "ואולי לא היו הדברים מעולם". נעמי שמר הלחינה את השיר המפורסם "כנרת".