ריקודי בטן

רקדנית בטן
כולנו נורא מתרגשות. אני רואה את החברות שלי צווחות ומקפצות בהתרגשות גוברת. אני רגועה. אני לא מבינה למה הן כל כך עצבניות. מגיע הרגע שלנו לעלות. אני מובילה את כל הקבוצה. יש לי חצאית וורודה ובגד ורוד וגם נעלים וורודות תואמות. אני עולה על קצות האצבעות ומובילה את כל הטור פנימה. אור גדול מסנוור אותי חזק. מעבר לאור החזק חושך ענק. אני רואה בחושך תנועות, עיניים, שומעת התלחשויות אבל לא ממש יכולה לראות מה יש שם. כל העיניים מהחושך מופנות אלי אני יכולה להרגיש שמסתכלים עליי. אני לא מצליחה כל כך לנשום. אני מרגישה כאילו הפכתי לפסל. אני מבינה למה כולן כל כך התרגשו. 

כולם מסביבי רגועים ואני עצבנית. אני ממש עצבנית. אני צועקת. כל דבר נורא מעצבן אותי וישר יוצאות ממני שאגות. הוא מסביר לי שאין לי ממה להתרגש ושהכול יהיה בסדר. אני שדה, אני אצליח הכול יהיה בסדר הוא אומר. כואבת לי הבטן, אני מרגישה לא מוכנה, אני עצובה וחסרת אמונה. מה חשבתי לעצמי? אני יחפה ולבושה כמו נסיכה עם זהב ויהלומים וגם יש לי כתר תואם. אני רואה את כל האנשים יושבים נהנים ומחכים לי. אני מנסה להזיז את הגוף לראות אם זה עובד ומרגישה מאובנת. כל הגוף נוקשה ולא זז. כל מה שאני יכולה לעשות זה רק לקפץ. אז אני הולכת לי בעצבנות מקפצת עד שמגיע הזמן שלי לעלות. אני עולה ומעבירה את בעצבנות לתנועות דרמטיות ונהנית לראות את הפרצופים המופתעים. כל העיניים מופנות אלי, כולם מסתובבים מופתעים לראות אותי. אני נכנסת כמו אש כל הגוף שלי אש נושמת, עולה, מתפתלת וגדלה. אני מאושרת.

הלב שלי דופק חזק כל כך. אני מרגישה את הדופק בכל הגוף. עוד שניה הוא דופק וקופץ לי דרך האוזניים. אני חושבת שאני נעשית לבנה למרות שהדם זורם לי כמו משוגע בגוף. אלוהים תעשה שהגוף שלי יזוז אני אומרת בלב ומחייכת חיוך גדול החוצה. הצגה, הכול הצגה. אני אעשה הכול כאילו זו הצגה ובטח כולם יאמינו, אני מנסה להרגיעה את עצמי. 

אני זזה כמו רוח סערה. הגוף שלי זז כל כך מהר והרבה שאני מנסה להירגע ולהאט. אני כמעט עוצרת, מקשיבה ונותנת למה שנכנס באוזניים להזיז אותי מבפנים. בכל פעם אני רואה את כל העיניים השמחות והגוף שלי שוב זז מהר מידי אז אני נזכרת בעצמי.

ואז קורה הקסם/נס הזה והגוף שלי זז בלעדי. הגוף שלי עושה את מה שהוא כבר יודע. כשאני רואה את זה אני נהיית שמחה ומצטרפת לגוף שלי וזה מגדיל את הקסם/נס שקורה לי. אני מרגישה שאני מתחילה ליהנות. אני מאמינה לסיפור שאני מספרת לעצמי "אני נסיכה יפיפייה, כולם מסתכלים כשאני נכנסת לארמון ומתפעלים מהתנועות שלי. אני נורא שמחה שאני יכולה לגרום להם להרגיש ככה. אני רואה אנשים בתוך החושך הגדול מתלחשים ואני מדמיינת שהם אומרים אחד לשני "וואו…איזה מדהימה, איזה יופי". ראיתי כמה פעמים בטלוויזיה אנשים מבוגרים שעשו את אותה ההצגה. אני מאוד גאה לעשות את זה. הגאווה ממלאת לי את החזה וזה עוזר לי להישאר למעלה על קצות האצבעות. אני מרגישה את הגוף שלי קל, מרחף באוויר. אני מקפצת לי בשמחה לא מפסיקה לחייך עד שאני כבר לא יכולה למחוק את החיוך וכל הזמן שומרת על המחשבות שלי, שלא יכנסו לי פתאום מחשבות מפחידות, כבדות. רק מחשבות שעוזרות לקסם/נס, נסיכות וארמונות ואני הכי נפלאה בעולם, תראו כולם כמה אני נפלאה…

"תראו כולם כמה נפלאה אני…" אני זוהרת. עכשיו אני מרגישה במיוחד יפה וגם שמחה. אני רואה כל אחד מהאנשים לחוד ומקרוב וגם בקבוצות ומרחוק. אני מחייכת לכל אחד אישי. עם חלק אני מדברת דרך הגוף שלי. אומרת להם מילה או שתיים לא יותר. משחקת, עושה להם פרצופים, פוזות, משתעשעת. עכשיו אני שומעת משהוא שמזכיר לי אהבה, משהוא מרגש, גדול, עוצמתי. אני עוצרת וכאילו נכנסת פנימה. מחייכת פנימה, זזה פנימה ומפנה לזה מקום להגיע ללב שלי. מידי פעם אני מרימה עיניים ורואה אנשים שעושים לי פרצופים של עונג. הם אוהבים כמוני את המשהו המרגש, הגדול העצמתי הזה. אני מרגישה את האנשים נושמים, שמחים וזזים יחד איתי במבטים. אני מנסה לשמור על המחשבות שלי. אם אני מצליחה להוציא את כולן אז אני גם מצליחה לעשות את זה וליהנות ולשמוח. אבל אם יכנס לי הספק וישאל שאלות אני יודעת שאכלתי אותה…

זה נגמר, כולנו יורדות. אנחנו כולנו נורא מתרגשות. החברות שלי אומרות איזה פחד, מזל שזה נגמר. אני אומרת איזה פחד, מתי כבר עוד הפעם. "מה"? שואלת אותי חגית, "אם עכשיו אומרים לך ככה סתם בואי תעלי שוב פעם את עולה"? "בטח", אני עונה.

כולם מוחאים כפיים, אני אומרת תודה מכל הלב כי בעצם אני מרגישה שאני צריכה לאומר להם תודה שנתנו לי להרגיש כל כך נפלא, תודה שזה מצא חן בעינכם, באמת תודה. "את בטח גמורה" אומרת לי מירב "ממש לא" אני עונה, "עכשיו אני עושה הכול מההתחלה".

אני יוצאת החוצה, איפה אמא שלי? "אמא"?! אני מוצאת אותה. אני לא מצליחה להתרכז במה שהיא אומרת לי. מסביבה יש נשים שמדברות אלי ביחד. הן אומרות לי "איזה מדהימה, היית נפלאה, ממש נהנינו". אני לא מאמינה איך שהקסם/נס שלי עבד. 

אני יוצאת החוצה. איפה הילדים אני שואלת את בעלי? אני מושיטה ידיים מחייכת אליהם. אני מאושרת, הבטן שלי מלאה, רגועה ונעימה. כולם מדברים והמילים מרחפות מסביבי. משהיא ניגשת אלי עם חיוך גדול. "תודה" היא אומרת "היה יפה מאוד, את רוקדת ממש יפה". אני מסתכלת עליה הולכת ולא מאמינה איך הקסם/נס שלי עבד.