רמיקס? פלייבק? אקפלה? / מילון המושגים המלא לDj הרמיקסר

נתחיל בכמה מושגים עיקריים:

מיקס

כשמו כן הוא – "עירבוב" או "עירבול". לצורך ענייננו, ה"מיקס" הוא עירבול של צלילים. 
את העירבול הזה עושים באמצעות מכשיר שנקרא "מיקסר", שבדומה לזה שמכינים איתו עוגות, גם הוא מערבב, אלא שבתחום המוסיקה – במקום ביצים וקמח יש לנו ערוצי מוסיקה שונים. 

כל שיר מורכב ממספר כלי נגינה שמנגנים ביחד: תופים, גיטרות למיניהן, כלי נשיפה, קלידים, וכו´. 
כל כלי מוקלט על ערוץ משלו, בין אם זה על מחשב או על טייפ ערוצים (שהיה מקובל לפני עידן המחשב). 
כך, בעצם, אפשר "לבודד" כל כלי ולהאזין רק לו, ולא זו בלבד -אלא שהחלוקה הזו גם מאפשרת לשלוט על איך הכלי יישמע ב"תוצר הסופי".

לכל ערוץ של כלי נגינה אפשר לקבוע, למשל, עוצמת ווליום משלו, כך שכשמחברים את כל הכלים ביחד – החיבור ישמע בצורה סבירה והכלים לא "יעלו" אחד על השני. 
כלי נגינה, לצורך העניין, הוא גם ערוץ השירה. 
לזמר תפקיד חשוב בשיר, וגם במיקס, אחרי שמקבלים תמונה ברורה של איך השיר הולך להישמע – פותחים את ערוץ השירה (או את ערוצי השירה השונים), כדי לתת יחס מתאים לקולו של הזמר בתוצר הסופי. 

חוץ מהעוצמה של כל ערוץ, קובעים גם את מיקומו של הצליל במרחב השמיעה שלנו: 
האם הוא נוטה לימין, נוטה לשמאל, או בדיוק באמצע. 
זה נקרא ה"צידוד" שלו (Panning, בשפה מקצועית). 
כמו כן אפשר להוסיף אפקטים שמשפיעים על הצליל. 

בסופו של התהליך – המיקסר מחבר את כל הערוצים ביחד ויוצר לנו "עירבול" שמכיל את כל הערוצים ביחד, 
כל ערוץ עם הפרמטרים שנקבעו לו. העירבול הזה, שהוא התוצר של כל התהליך, נקרא "מיקס". 
התהליך של הכנת המיקס הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר בעבודת האולפן. 
היא אורכת שעות רבות ואפילו ימים רבים. 

אחרי שהבנו מה זה "מיקס" ואיך עושים אותו, בא שלב ה"רמיקס", שהוא בעצם "מיקס מחדש" (Re-Mix) של השיר. 

רמיקס

ה-"רמיקס" הוא למעשה גירסה אחרת של השיר שנוצרה מכך שלוקחים שוב את אותם ערוצי הקלטה ו"מערבלים" אותם שוב – 
אבל בצורה אחרת, כך שהשיר פתאום נשמע שונה לגמרי. 
בתהליך הכנת הרמיקס אפשר להשתמש רק בחלק מהערוצים של המיקס המקורי, או כמובן, להוסיף ערוצים נוספים שלא נכללו במיקס המקורי. 

על נושא הרמיקס נרחיב בהמשך, בינתיים נעשה הכרה עם כמה מהמושגים הקשורים לעולם המיקסים.

גירסת "7

התקליטון, או ה"סינגל", שנולד לעולם המוסיקה בשנות החמישים, הוא אולי הפורמט הפופולרי ביותר שהיה קיים עד להמצאת הקומפקט דיסק באמצע שנות השמונים. 

על גבי התקליטון הודפס שיר אחד בכל צד, והוא שימש בעיקר את תחנות הרדיו לנגינת השירים, 
מטעמי נוחות: כל שיר = תקליטון בפני עצמו. 
צד א´ כלל את הלהיט ששוחרר כסינגל מהאלבום, לרוב בגירסה הרגילה של האלבום או גירסה מקוצרת יותר (2-3 דקות או 5 דקות) שתתאים לשידור ברדיו (אם גירסת האלבום ארוכה מדי). 
בצידו השני הופיע לרוב שיר "חדש" שלא נכלל באלבום, קטע המכונה b side. 

עד היום, כשלסינגל מצורף שיר "בונוס" שאינו נכלל באלבום , נהוג לכנותו בשם b side, למרות שהוא יוצא על פורמט הקומפקט דיסק, שלו, כידוע, אין צדדים… 

גירסת "12

גירסת ה-"12 היא לרוב גירסה ארוכה, ששמה ניתן לה עוד מתקופת התקליטים (השחורים הגדולים עם החור באמצע – זוכרים?) שהקוטר שלהם הוא 12 אינטש (30 סנטימטר). 
זהו, למעשה, גודל התקליט ה"רגיל" והמוכר. 

למרות הגודל ה"רגיל" (שמספיק לכמה וכמה שירים בכל צד) ה-"12 כלל, בדרך כלל, רק שיר אחד בכל צד והסתובב במהירות של 45 סיבובים לדקה ולא 33 סל"ד, מה שהיקנה לו איכות צליל טובה בהרבה מתקליט הרגיל. 
הפורמט הזה נקרא (עד היום) בשם "מקסי סינגל", להבדיל מהגירסה המקוצרת של השיר. (שנקראת, כאמור, "סינגל" ומופיעה על התקליטון הקטן של ה-7 אינטש) 

למרות שהיום אין כל כך נגישות לתקליטים וסינגלים, לפחות לציבור הרחב, המושגים קיימים עד היום גם בדיסקים, מה שמוכיח יותר מכל את הפופולריות של ה-"12. 
תקליט ה-"12 כלל לרוב יותר מגירסה אחת, מה שהגדיל את כוח המכירה שלו בשוק, ואף לעיתים יצאו במהדורות שונות, גירסאות שונות, בונוסים שונים, 
תקליטים על ציורים עליהם (מה שנקרא Picture disc), מאותה סיבה בדיוק – מסחריות. 

Instrumental

הכוונה כאן היא לגירסת "אינסטרומנטל", בניגוד לקטע שהוא "אינסטרומנטלי" מטבעו. 
Instrument = כלי נגינה, וגירסת ה"אינסטרומנטל" היא מיקס של המוסיקה בלבד, בלי קולו של הזמר. 
בארץ בשפתנוה העממית, גירסאות האינסטרומנטל נקראת גם פלייבקים. 

Acappella

מקור השם: -A-cappella, באיטלקית: "כמו בכנסייה". 
שירת מקהלה בכנסיה היא נטולת כלי נגינה,ומכאן נולד הכינוי לערוצי השירה בלבד של הזמר ו/או הזמרים שבשיר. 
גירסת האקפלה לרוב איננה יוצאת בצורה מסחרית, ומהווה את הבסיס ליצירת הרמיקס.

Dub

גירסת "דאב" כשמה כן היא. גירסה המבוססת על הכפלות. 
הרבה מכשירי אפקטים, לא הרבה שירה, ואם יש כזו – היא טובעת באפקטים ובהכפלות. 
מקורה במוסיקת הרגאיי הג´מייקנית של שנות השבעים. 

Sample / Sampler

"סימפול" או "דגימה" בעברית. 
סימפול הוא בעצם הקלטה של מקור צליל מסויים והפיכתו לאות דיגיטלי על מנת להשתמש בו ביצירת השיר. 
הדגימה יכולה להיות של כל דבר שניתן לשמוע ולהקליט… מכת תוף או כל כלי הקשה אחר, צלילים מהטבע, 
או כמובן – מה שמוכר כל כך מהמוסיקה של שנות ה-2000 – לקיחת קטע משיר אחד ושילובו בשיר אחר. 

הסימפול מוקלט למכשיר שנקרא "סמפלר" והוא יודע לנגן את הצלילים הללו ולערוך אותם בצורה שבה נרצה לשמוע אותו, הסמפלר היא בעצם מיקלדת סינטיסייזר חכמה שמשחזרת את הצלילים שדגמנו והופכת אותם לצלילים שאפשר לנגן אותם. 

רוב המוסיקה של "דפש מוד", בתחילת דרכה, היתה מבוססת על סימפולים. החל מהאלבום השלישי של הלהקה, Construction time again, 
נעשה שימוש נרחב בצלילים מסומפלים המבוססים בעיקר על כלי הקשה שונים. 
קטעים כמו Pipeline שמסמפל קולות של משחק פינג פונג, אחד הלהיטים הכי גדולים שלהם – Everything counts, כולל סימפולים של כלי הקשה שונים,
בעיקר פטישים על מתכות מסוגים שונים שנתנו לכל צליל את האופי המאוד מיוחד שלו. 

את הכיוון הזה הם המשיכו בצורה יותר מאסיבית באלבום הבא Some great reward, 
כשכל שיר באלבום כולל סימפולים של ברזלים ומתכות שונות ומשונות שמכים בהן עם פטישים. 
גם ב-Black celebration לא חסרות דוגמאות כאלה, ובאלבום שבא אחריו Music for the masses. 

מכאן, בעצם, נבע המושג "מוסיקה תעשייתית". שימוש בכלים "תעשייתיים" כגון מסור, פטישים, 
ברזלים, ושאר דברים מכניים כדי ליצור מהם צלילים מוסיקליים. 
אמנם דפש-מוד לא המציאו אותה, וקיימות עשרות להקות שעושות "מוסיקה תעשייתית" (רובן מחתרתיות), 
אבל דפש-מוד היתה הלהקה הראשונה שהביאה את המוסיקה התעשייתית לתודעה של מוסיקת הפופ. 

מי לא זוכר את התמונה הקלאסית של מרטין מכה בפטיש על הקיר ב-Master & servant, 
אנדי פלצ´ר מכה במקלות על כל מיני חפצים כדי ליצור צלילים, או אלן וו´ילדר ששם מקל תופים בתוך גלגל אופניים המסתובב ליצירת הסאונדים של Blasphemous rumours. 
אלו לא היו "דאוו´ינים" וזה לא נעשה לשם ה"פוזה" של הלהקה….. 
כל מה שראינו בקליפים נעשה באמת באולפן: מכת הפטיש על הברזל הוקלטה לסמפלר, נערכה מבחינת האורך וה"צבע" האקוסטי שלה בעזרת עשרות פרמטרים אלקטרוניים, 
ומאותו הרגע, כל נגינה על הקלידים הללו תיתן את הצליל שדגמנו. 
כך בעצם ניתן לשמר את הצליל המיוחד אותו דגמנו, ולנגן אותו שוב ושוב מבלי להתאמץ…. 

אחד המשפטים הכי גאוניים ששמעתי באחד הראיונות שנתן אנדי פלצ´ר הוא – 
"We never use the same sample twice."
וזה כל הסוד של הייחודיות של דפשמוד. כל הזמן ליצור ולחפש צלילים חדשים. 

Megamix 

כשמו כן הוא – "מיקס ענק". 
מדובר בקטע הכולל בתוכו "מחרוזת" (Medley) של כמה שירים של אותו אמן או שירים של אמנים שונים בעלי קשר ביניהם (מבחינת רעיון, מיקצב, סגנון וכדומה) כשהם עוברים מאחד לשני בצורה חלקה. 

קיימים אינספור מגמיקסים מכל סוג, אורך, סגנון וצורה, חלקם הופיעו בצורה רשמית, לרוב כקטע בונוס באלבום מיטב להיטים. 
(כדוגמת Burning The Ground של דוראן דוראן, קטע שאף הופיע כסינגל עצמאי). 

Mash-up 

המאש-אפ הוא שילוב של שני שירים (או יותר) בעלי קשר רעיוני או מוסיקלי ביניהם, כאלו שהדמיון הפורה של הדי ג´יי שמיקסס ביניהם 
מצא שהם דומים מבחינת האלמנטים המוסיקליים שלהם ויכולים להוות קטע אחד. 

הטריק החביב הזה התפתח לאחרונה, 
ולמעט שניים שלושה יוצאי דופן, כל המאש-אפים ששמעתם הם בעצם בוטלגים בלתי רשמיים. 

Loop

ה"לופ" כשמו כן הוא: "לולאה". 
קטע מסויים בשיר, לרוב קצב, שחוזר על עצמו במחזוריות שוב ושוב ומהווה את ה"בסיס" הקצבי של השיר.
בדרך כלל ה"לופ" הזה הוא סימפול של צליל מסויים או מיקצב מסויים. 

Bootleg

ה"בוטלג" לצורך הדיון שלנו בענייני רמיקסים, 
הוא גירסה שהופיעה בצורה לא רשמית, ללא ידיעת האמן או רשותו. 
כיום, עם הציוד הטכנולוגי הנגיש והזול יחסית, כמעט כל די ג´יי יכול לעשות רמיקס לכל שיר (אם כי בדרך כלל לא מדובר ביצירות פאר…) ע"י שימוש בשיר המקורי עצמו והוספת "לופים" של תופים ושאר כלי נגינה. 

ב-99% מהמקרים, ליצירת הרמיקסים שיוצאים כבוטלגים לא השתמשו בחומרי הגלם המקוריים של השיר, ועל ידי זה חופש הפעולה ביצירת המיקס הוא מוגבל. 
לפעמים יש טובים, כל כך טובים עד שגורמים לאמן לקבל את הרמיקס ולתת לו את אישורו להופיע באופן מסחרי, ולעיתים יותר קרובות התוצאה פשוט מעוררת רחמים….. 

Cover

אין שום קשר בין המושג הזה למושגי הרמיקסים, אבל בגלל הבילבול ביניהם החלטתי להזכיר גם אותו. 
Cover הוא לא מיקס. Cover = כיסוי. גירסת כיסוי לשיר, או "חידוש". אמן X מחדש שיר של אמן Y. 
אין קשר מעבר לזה בין החידוש למקור, אלא אם החידוש מסמפל (עכשיו כשאנחנו יודעים מה זה סימפול…) 
את המקור, וזה כבר מסבך את עניין ההגדרות….

בחזרה לרמיקס…

אם נחזור לעניין ה"רמיקס", קיימים הרבה סוגים של "מיקסים". 
יש כאלה ששומרים על ה"אופי" של השיר המקורי וההבדל היחיד הוא שמדובר בגירסה ארוכה יותר של 
בשנות ה 70, אגב, דוקא הגירסה הארוכה היתה הגירסה המקורית: 
נתנו ללהקה לנגן (על באמת…) איזה 7 או 8 דקות ואפילו יותר
וההקלטות האלו היו המקור לגירסה הארוכה של השיר. 
לאחר ההקלטה היו מכינים "תקציר" לגירסה הארוכה ומשחררים את הגירסה הקצרה. 

עם תחילת שנות ה 80 והמוסיקה האלקטרונית, הגירסאות לשירים הפכו ליצירות אמנות בפני עצמן, ותפקיד ה"רמיקסר", הלא הוא טכנאי ההקלטות או המוסיקאי שעושה את הרמיקס, הפך להיות בין החשובים ביותר באולפן ההקלטות. 
להקות כמו Duran duran וה-Human league היו בין החלוצות שגם הוציאו אלבומי גירסאות שלמים והשתמשו בטכנולוגיה די מהפכנית של מוסיקה ליצירת הגירסאות. 
טכנאי האולפן יושב שוב על הערוצים שמרכיבים את השיר, ובונה את המיקס שוב, בצורה שונה. 

הוא יכול לשנות את היחס בין הערוצים מבחינת ווליום. 
הוא יכול לוותר על ערוצים מסויימים ולהוסיף אולי ערוצים אחרים שלא היו בשיר המקורי. 
הוא יכול לקחת קטע מסויים מהשיר ו"לחתוך" אותו כי "לא בא לו עליו", או לחילופין – לקחת קטע מסויים ולהכפיל אותו שוב ושוב, 
כי לדעתו זה החלק החזק שבשיר ואותו צריך להדגיש. 

על מנת לא לשעמם, אפשר לבנות את השיר בהדרגה מבחינת הערוצים ולהוסיף לאט לאט עוד ועוד ערוצים: 
אפשר לשכפל, לדוגמא, את הפתיח של השיר כמה פעמים, אבל בפעם הראשונה לפתוח רק את ערוצי התופים, בפעם השנייה להוסיף לו את ערוצי הגיטרות. 
בפעם השלישית להוסיף לו ערוץ נוסף וכן הלאה וכן הלאה. על ידי כך השיר ניבנה מחדש, ונעשה מן הסתם ברוב המיקרים יותר ארוך. 

כאן נפתח לטכנאי עולם שלם: 
הוא מקבל חומרי גלם של השיר, ויכול לבנות אותו כרצונו. 
אני חייב לומר לכם שאין יותר כייף מזה לכל טכנאי הקלטות. 
אפשר לקחת שיר שקט ולהפוך אותו לקצבי, אפשר לקחת שיר קצבי ולהפוך אותו לבלדה שקטה. 
משיר רוק אפשר לעשות אלקטרוני, ומאלקטרוני אפשר לעשות רוק. 
גם שיר שהוא כבר קצבי, יכול להשתנות מהקצה אל הקצהבעזרת תוספות של לופים נוספים שמולבשים עליו, שנותנים לו יותר "נפח" ו"כוח" מוסיקלי. 
האפשרויות הן בעצם בלתי מוגבלות, ותלוי אך ורק בדמיון המפותח של הרמיקסר. 

קצת דוגמאות…

בתור "דוגמת חובה" על איך בנוי הרמיקס, 
אני ממליץ לכם ב-ח-ו-ם להאזין לגירסת ה-"12 לשיר Rage hard של Frankie goes to hollywood. 
הגירסה הזו, 12 דקות אורכה, מתחילה ב-8 דקות של "מסע אל תוך גירסת ה-"12", 
כשמו כן הוא: Let me take you on a tour on the "12…. 
בחורה מדגימה איך בנויה הגירסה, ומסבירה את התפקיד של כל הכלים, ההתפתחות המוסיקלית של השיר, 
ה-Climax (השיא) וה-anti-climax, ועוד הרבה מושגים שעכשיו יישמעו לכם מאוד מוכרים וברורים. 
גירסה מדהימה, ממש "בית ספר לרמיקסינג". 

נזכיר על קצה המזלג מעט מהרמיקסרים הטובים ביותר של שנות השמונים: 

בן ליברנד, תקליטן הולנדי שהתחיל לתקלט בגיל 20 , וזה היה לפני כמעט 25 שנה. 
הוא היה בין הראשונים שהיה בעצם תקליטן שיצר מוסיקה. 
עם השנים הוא מיקסס לגדולים מכולם, 
להזכיר קמצוץ מהרשימה של האמנים איתם עבד יהיה פשוט עוול, כיוון שנקפח כמה עשרות שלא נזכיר. 
רמיקס שלו היה יכול להפוך סתם שיר ללהיט דיסקוטקים ענק, והמחירים היו בהתאם. 
בן ליברנד היה ועדיין נשאר אחד הרמיקסרים המבוקשים ביותר והיקרים ביותר בשוק המוסיקה. 
למעלה מ-20,000 דולר לרמיקס… 

ג´ורג´יו מורודר, מוסיקאי ומלחין שהתחיל כמפיק הדיסקו של שנות השבעים 
ומיקסס המון אמנים בשנות השמונים, החל מדונה סאמר שהיתה "מלכת הדיסקו של שנות השבעים" 
ועד לפסקולי הסרטים המצליחים ביותר של שנות השמונים:
"אקספרס של חצות", "תהילה", "פלאשדאנס", אהבה בשחקים", ועוד….. 

טרוור הורן, מנכ"ל חברת התקליטים ZTT, 
ואחראי על ההצלחה של "פראנקי הולך להוליווד", ABC, פרופגנדה, אמנות הרעש, ועוד עשרות אמנים. 

אלכס סאדקין, שאחראי במידה לא מבוטלת על הצליל המיוחד של כלי ההקשה המיוחדים 
שהיו סימן ההיכר של דוראן דוראן, גרייס ג´ונס ו"תאומי תומפסון". 

Jellybean, מפיק מבוקש מאוד שהחל את דרכו במועדונים והפך לרזידנט של אחד הדיסקוטקים הגדולים במנהטן 
ואחראי במידה לא מבוטלת להצלחה של מדונה במועדונים. 

טוד טרי, התחיל בסוף שנות השמונים ועד היום הוא אחראי להצלחה הבלעדית של כמה להיטי ענק 
(ו-Missing של Everything but the girl הוא המפורסם ביניהם) 

קווינסי ג´ונס, מי שגילה לעולם את מייקל ג´קסון, הפיק את ה"מותחן" ואת Bad. 

ארתור בייקר, עבד עם New order, וגילה לעולם את צליל ה"ברייק-דאנס" הפופולרי. 

Shep Pettibone, מיקסס לא מעט סינגלים ל-Pet shop boys, New order, קים וו´ילד, וגם לדפשמוד שלנו – את גירסת הרמיקס ל-Behind the wheel. 

וינס קלארק, איך אפשר בלעדיו, רמיקסר מבוקש בפני עצמו, אשר מעבר לזה שהוא ממקימי דפשמוד עוד בתקופת Composition of sound, 
היה חצי הצמד Yazoo והיום הוא חצי מהצמד Erasure, וממקסס לאמנים רבים. 

ואפילו נזכיר את שלישיית המפיקים סטוק, אייטקין ווטרמן 
שאחראים על למעלה מ-100 סינגלים מצליחים מאמצע שנות השמונים ועד היום.

אז מי בעצם עושה רמיקסים?

רוב הרמיקסרים כיום הם בעצם די ג´אים שמנצלים את הידע שלהם על "מה עובד על הקהל" 
ומאפשר להם לדעת במדוייק איך השיר צריך להיבנות ואיך הרמיקס שלהם צריך להישמע. 
יתרה מזאת, יש להם יתרון על פני טכנאי הקלטות בזה שהם יכולים "לנסות" את הרמיקס ב"לייב" ולראות איך הוא עובד על הקהל, לשפר אותו ולבדוק שוב. רוב הרמיקסים היום מתחילים בשיטה הזאת… 

קוריוז קטנטן: 
אחד מחלוצי הרמיקסרים הארץ – אמיר כהן – 
מי שהיה "תקליטן הבית" של מועדון ה"קולוסיאום" המיתולוגי בכיכר אתרים בת"א במשך יותר מעשור, ומי שעשה בזמנו את המגה מיקס ללהקת משינה ועוד עשרות רמיקסים, עשה את זה על סרטי הקלטה, גזירה, חיתוך והדבקה, שיר היה בנוי מחתיכות חתיכות מודבקות בנייר דבק. 
כן כן , ככה עשו רמיקסים לפני עידן המחשב…. שכשראיתי את המוצר המוגמר לא האמנתי למה שראיתי…. 
וכמובן, עם הטכנולוגיה של היום – עשיית רמיקס היא ממש "קלי קלות"…. 
ובגלל זה לכל שיר אתם מוצאים מאה ואחד רמיקסים… 

עבודת ה"רמיקס" יכולה להיעשות עם או בלי שיתוף פעולה של האמן. 
רוב האמנים בחו"ל נותנים יד חופשית לטכנאי המיקסים "להתעלל" כרצונם בשיר שלהם, מאחר ורוב עבודת הרמיקס נעשית עם חומרי הגלם הקיימים של השיר. לעיתים רחוקות הזמר משתף פעולה בעבודת הרמיקס ומקליט קולות מחדש כדי להתאים את אופי השירה לאופי המיקס החדש. 

למה זה טוב?

למה לקחת שיר שהאמן השקיע בו את מיטב כוחותיו וכשרונו המוסיקלי, לתת אותו לגורם שלישי שלא קשור בכלל לאמן, 
ולאפשר לו "להרוס" את השיר ולעשות ממנו משהו אחר לחלוטין??? 

אז קודם כל – הרמיקס היא אמנות בפני עצמה. 
כל טכנאי "רואה" את המיקס בצורה שונה, ויכול "להרגיש" את השיר אחרת. 
אמן שמקליט שיר, לא תמיד רואה את הפוטנציאל הגלום בשיר שלו מכל הבחינות. 
בשבילו זה Baby, ככה הוא רואה אותו, ככה הוא תיכנן אותו, וככה הוא גם יופיע על גבי התקליט שלו, 
וכמוצר מוגמר הוא לא תמיד יכול לדמיין אותו נשמע אחרת. 

אבל מעבר ל"אומנות", 
יש גם שיקולים שהביאו את מושג ה"רמיקס" למימדים של דבר שאי אפשר בעצם בלעדיו. 
להיטי ענק החלו את דרכם כסתם "עוד שיר באלבום", ועם מגע הקסם של הרמיקסר הפכו להיות להיטי ענק. 
ריבוי הרמיקסים לשירים רק מגדיל את חשיפתם לקהל יעד שונה, ומגדיל את מחזור המכירה שלו. 
שיר שמקבל גירסה "מסחרית" יותר אולי מזו שבאלבום, חושף אותו כמובן לקהל שאולי לא היה שם לב לקיומו אלמלא הרמיקס. 

כך למעשה, הרמיקסים הם עסק בפני עצמו. 
אמן שמוציא שיר, לרוב עוד לפני שהשיר יוצא רשמית לשוק הוא כבר עובר כמה ידיים של מפיקים שונים, 
לפעמים בשיתוף האמן ולפעמים בלעדיו, לפעמים יוצא "מכרז" למיקסים 
ואפילו – היום – בעידן האינטרנט – תחרויות די ג´יים לרמיקסים, בהן נותנים לכל מי שרק רוצה את כל חומרי הגלם ליצירת המיקס. 
ע"י כך השיר מקבל אופי שונה מזה שהלהקה יצרה, לפעמים לטובה, לפעמים לא כל כך, אבל העניין הכי יפה הוא חופש הפעולה של המוסיקאי או הדי ג´יי שיצר את הרמיקס. 

אחד האתרים שהמלצתי עליו לא פעם הוא Acid planet של חברת Sony המשווקת את תוכנת ה-Acid המאוד ידידותית, ובכל חודש מציגה "תחרות רמיקסים" לשיר נבחר, תחרות חופשית הפתוחה לקהל הרחב, ונותנת להורדה חופשית את כל ה"לופים" והערוצים שמרכיבים את השיר שמוצג לתחרות. 
גם דפשמוד הצגו בתחרות הזו לפני 4 שנים, והלופים של Dream on, I feel loved, 
Only when I lose myself ואפילו Enjoy the silence ניתנו שם להורדה חופשית. 
למי שמתעניין, מומלץ לבקר אחת לחודש בעמוד התחרות ולראות את רשימת האמנים המכובדת שכבר נעשו להם תחרויות מיקסים ולהזיל דימעה למה לא ראינו את זה קודם, או לחילופין להתחיל לעקוב במי אפשר "להתעלל" הפעם. זה כייף… 

כמה דוגמאות להמחשה: 

כולכם ודאי מכירים את השיר Tom´s dinner של סוזאן ווגה. 
השיר התחיל כקטע קצר בן 2 דקות שפתח את האלבום שלה, ושם הוא היה "אקפלה". 
צמד המפיקים / תקליטנים הבריטיים DNA לקח את השיר ו"הלביש" לו קצב , האמת – די פשוט ופרימיטיבי, והחל לנגן אותו במועדונים, בלי ידיעתה של סוזאן ווגה. 
הקטע הפך ללהיט ענק במועדונים, והפך לבוטלג מבוקש מאוד. אחרי החשיפה בתחום המועדונים הקטע יצר ביקוש גם בתחנות הרדיו, 
מה שגרם לזמרת עצמה לתת לו אישור לצאת באופן רשמי, והשאר הסטוריה. 

דוגמה שניה, משנות התשעים, השיר Missing שהזכרנו, של Everything but the girl 
היה בתחילה סינגל כושל למדי מהאלבום שלהם Ampilified heart מ-1994. 
הביצוע באלבום היה אקוסטי , כמו הסגנון של כל השירים של הצמד. 
הגיע המפיק והרמיקסר Todd terry, "הלביש" עליו את ה-Loop הכל כך סטנדרטי שלו, לא Loop גאוני במיוחד , אבל הוא נעשה בטוב טעם, 
והפך את הסינגל הכושל להיות אחד הסינגלים הנמכרים ביותר בארה"ב בשנת 1995, ולא לשכוח שהם בכלל בריטיים… אז בכלל… הרמיקס הזה נתן את הדחיפה האמיתית לצמד, שהיה קיים למעלה מעשור לפני כן, להפוך מהרכב מלנכולי אקוסטי לצמד מהמובילים בתחום ה-Drum´n´base וה-Groove בארה"ב בסוף שנות התשעים, עם כמה אלבומי דאנס מופתיים ומופקים היטב. כיום חצי הצמד, Ben watt, אחרי שגילה את "נפלאות הרמיקס", הוא תקליטן ורמיקסר מצליח ומבוקש בפני עצמו. 

ואם כבר דיברנו על דפש-מוד, איך אפשר שלא להזכיר את "רמיקס המסיבות" ל-Little 15. 
למרות שהוא "בוטלג", והגירסה איננה רשמית, גירסת ה-Bogus brothers לשיר הפכה אותו משיר נטול קצב לחלוטין לגירסה רקידה ופופולרית. 
גירסת ה-re-interpeted של מייק שינודה ל-Enjoy the silence היא רמיקס לכל דבר, אשר מלבד ערוצי השירה לא נשאר כמעט דבר מהאלמנטים המקוריים של השיר. 
דוגמה לגירסה שחשפה "הרכב של מוסיקה אלקטרונית" לקהל שאוהב "רוק אלטרנטיבי". 

מי יודע, אולי ריבוי המעריצים הצעירים יחסית של דפשמוד לאחרונה זה בזכות הרמיקס הזה… 

המצב בארץ

בארץ שוק ה"רמיקסים" מאוד לא מפותח בלשון המעטה. 
מעטים הם האמנים שמכירים בכוח הגלום ברמיקס ומוכנים לתת למפיק חיצוני "להתעלל" בו. 
רוב הרמיקסים שכבר כן יוצאים בצורה רשמית, ממוקססים ע"י האמן עצמו או ע"י אותו טכנאי הקלטות שמיקסס את השיר המקורי. 
לתת לאותו טכנאי לעשות מיקס נוסף לזה שהוא כבר עשה הוא פשוט "לצאת ידי חובה", ולא משאיר לטכנאי חופש יצירה ורעננות לעשות משהו שונה. בתקווה שזה ישתנה פעם….

השתתפו במאמר: Dj Niv ו Dj Crystal