רקדנית בטן

זה מה שאני.
"כן, זה מה שאני". אני אומרת בלי היסוס. "אני יודעת מה אתה חושב. אני רואה את זה במבט שלך, את ה- מה את? אבל את לא נראית…. אני יודעת שיש לעיניין הזה כל מיני דימויים, ושם לא משהוא. כן אתה בטח חושב מה בחורה אשכנזיה, משכילה, משפחה, ילדים עושה במקצוע כזה?", אני ממשיכה מבלי לחכות לתשובה, "היום זה מאוד באופנה, אבל עד לא מזמן אף גבר לא היה רוצה שאחותו או הבת שלו יעבדו בזה. אני יודעת. המורה שלי סיפרה לי שעד לפני 10 שנים נשים היו לומדות את זה בסתר. אתה מאמין? בסתר! אבל זו ממש חוסר הבנה בחומר לחשוב ככה. 
תבין, אני מספקת שמחה. לא כזו מתוחכמת שמבינים או יודעים למה. שמחה מהסוג הפשוט. אני תמיד פוגשת אנשים ברגעים מאושרים ואז כל העבודה שלי זה בעצם להיות מראה. אני מראה להם את השמחה שלהם. זה לא מפגש רגיל. אני פוגשת אנשים זרים מהלב, ברגעים מאושרים. אתה קולט את התמונה? הלב שלהם פתוח, שמח, העיניים בורקות ופתוחות ואז זה כל כך פשוט להיפגש. לפעמים בסוף העבודה אני חושבת איזה מזל יש לי שכל העבודה שלי זה לספק שמחה. כן, אפילו שיש לי תואר בפסיכולוגיה ולמרות שהכל כל כך מורכב ומסובך אצלי, בסוף אני מספקת שמחה פשוטה והכי מדהים שזה גם מספק אותי.

אני גם עורכת טקסים עבור אנשים. טקסי טהרה לפני קידוש, טקסי לידה, טקסי בגרות, לידה מחדש, נתינה וקבלה, ברכות, טקסים של התיחדות. לפעמים אנשים מבקשים ממני להגשים פנטזיות עבורם ויש כל מיני: פנטזיה של ארמון קסום מהמזרח, פנטזיה של העזה, עושר ואושר, שובבות, הפתעה או את אפקט הוואוו… פנטזיה של נשיות, חשיפה…. דרך מה שאני עושה אני יודעת לדבר בכל השפות. אני פוגשת כל מיני סוגים של אנשים ממקומות, מעמדות, עדות, מנהגים ואמונות שונות ועם כולם אני יכולה לדבר דרך הבטן וישר ללב. 

אני משקפת מילים, מנגינות, צבעים, ורגשות, דרך הגוף שלי. אני מעניקה ליצירות גדולות ולמקצבים עתיקים חיות נראית לעין וביטוי אישי, דרכי. כשאני ממש מצליחה לנקות את הראש ממחשבות וקשקשת דיבורית ולחיות את הרגע כאן ועכשיו, חשה בכל גופי כל תו, כל רגע, אני ממריאה לעולמות אחרים. אז אני כבר לא יודעת מה בדיוק הדברים שאני עושה בגוף כי דבר מעורר דבר, וכל צליל לוקח אותי לתגלית חדשה ודבר אינו ידוע ואז אני משחררת ונכנסת למצב מדיטטיבי וכל מי שעשה אחרי נכנס לשם גם. אני מעוררת לחיים ולחיות ומחברת לאור גדול. אני מזיזה חלקים מסויימים בגוף ומרטיטה אחרים וגורמת לקפיצות ותנועות גדולות וקטנות וגם לתנועות פתוחות וסגורות ויחד עם האנשים שאני פוגשת אנחנו זזים, ממריאים, מרחפים, רוקדים עם הרוח, רוקעים באדמה, הופכים לאחד, משתובבים, מביטים, קורצים ומאוד נהנים. 

וכן, זה נכון, אני מאוד חשופה. לא כולם מבינים איך יש לי אומץ. בשבילי זו רק עוד מסכה. כל החיים יש לי חיפוש אחרי איך להוריד מסכות ולהיות הכי הכי אני. תאר לעצמך להיות אתה כשאתה חשוף לגמרי? אז נכון, אני נעזרת בכמה חתיכות בד והרבה אלמנטים מנצנצים וצבעוניים ואפילו מרשרשים אבל בתכלס, אני במרכז, חשופה, ואם אין אני לי מי לי. 
בשבילי כל הדרך הזו היא כמו מסע ברכבת הרים. בכל פעם אני מפחדת נורא, אני מתרגשת, נלחצת, הבטן כואבת, מרגישה לא מוכנה וגם מוכנה אבל אני קופצת לרכבת, פוגשת שם את האומץ האמונה, האהבה והחמלה ויוצאת למסע ברכבת הרים מבלי לדעת לאן. בכל פעם אני מתה מפחד וחוזרת שמחה בחיים. 

אז עכשיו אתה מבין? זה מה שאני.
רקדנית בטן.