"שירת הלב" – פרק ראשון

הזקן

האגדה מספרת על איש שגר בדד בחדר קטן. בחדרו הדל היו רק מיטה, כיסא ושולחן. באחד הקירות בחדרו היתה דלת נעולה. מהעבר השני של הדלת גרה משפחה גדולה: אבא, אמא וילדים רבים. כל הזמן היה האיש הבודד מציץ מבעד לחור המנעול אל המשפחה הגדולה שמעבר לדלת. כשהתיישבו לשולחן לאכול, אכל גם הוא. כשצחקו, שמח גם הוא. כשרקדו ועלזו, פיזז לו לבדו ברווח הצר שבין המיטה לשולחן. וכשרד הערב והשתתקו הקולות וכל בני הבית הלכו לישון, הלך האיש למיטתו ונרדם אף הוא.כך עברו להם ימים ושנים. הילדים שבחדר הסמוך גדלו ועזבו את הבית, הוריהם נפטרו והבית התרוקן מיושביו. ויום אחד הביט האיש הבודד דרך חור המנעול ולא ראה אף לא נפש חיה. ואז הפסיק האיש לאכול, כי לא ידע הזקן המיטות. שכב האיש במיטתו עייף ורעב וביקש את נפשו למות. לפתע שמע קול חרישי דובר אליו:"מה אתה מבקש?".הביט האיש לכל הכיוונים ולא ראה איש."מי אתה?". שאל האיש."אני חור המנעול שלך, ואני רוצה להעניק לך מתנה. מה תבקש?"."רוצה אני מישהו להתבונן בו, שאדע מתי לאכול ומתי לישון, מתי לשמוח ומתי לבכות", אמר האיש הבודד."טוב", ענה לו החור שבמנעול. "משאלתך תתגשם".הביט האיש סביב והנה מראה מונחת על שולחנו, ולמראה צורה של חור מנעול. הביט האיש במראה, והנה דמות מחייכת מביטה אליו. שמח האיש עד מאוד. וכשהיתה הדמות במראה רעבה – אכל האיש, כשהיתה עצובה –בכה האיש, וכשעייפה – הלך גם הוא לישון. הזקן סיים את סיפורו, והיטיב את השמיכה על גוף נכדו הקטן.הוא הביט אל הפנים הבהירות והמתוקות, והזיז בעדינות את מסך השיער הזהוב שכיסה אותן. אלמלא חשש להעיר את הדמות הזעירה, היה כורע ברך לצידה ומכסה אותה באין ספור נשיקות. הוא התרומם על ברכיו, מגשש דרכו, מצא את מקלו והלך לעבר הדלת."אני לא יכולה יותר: זה או אני או הוא", עלה הקול בחדר הסמוך.הזקן נעצר ליד המפתן והקשיב לקול בנו המנסה להשתיק את כלתו."אני לא אשתוק עוד. מגיע הזמן בו הזקנים צריכים לדעת מתי למות: ואם לא למדו זאת, שילכו לבית זקנים ושם ישבו עם כל אלה שהחליטו לדבוק בחיים בכל מחיר"."אבל הוא אבי. כיצד אניח אותו שם עם כל הדווים האלה, שמביטים אל העולם בעיניים ריקות, מבולבלות, ממתינות?! איך אוכל?!".הזקן המתין בדממה, יודע מראש את גזר דינה הנחרץ של כלתו. הוא חזה את עמידתה ליד המזנון הממורק למשעי, מעבירה עליו שוב ושוב אצבע בודקת בתנועה שכבר הפכה לה לטבע שני, קופצת את שפתיה הדקות עד שהן נראות כפס צר וקצר. כל כך שעשע אותו המראה שבדמיונו, עד שלמרות חומרת מצבו כמעט פרץ בצחוק.

הוא נזכר בדבריו אל בנו, כשהציגה בפניו בפעם הראשונה."בני", אמר לו אז לאחר לכתה, "בדוק היטב את החלטתך. בחן אם אין שפתיה משקפות את ליבה. דע לך, בן, אין בן-לוויה גרוע יותר מקפוץ הלב".אבל הבן טבע בכחולן הקר של עיניה ולא שם ליבו לשפתיה."תחליט עכשיו, או שאני קמה והולכת עם יונתן".הזקן התכווץ בכאב בחשכת החדר של נכדו. יודע."אודיע לו מחר בבוקר", אמר גבריאל בקול עייף, מובס."ידעתי שתבין". שמע את קולה המפויס. מייד אחר כך שמע קול צקצוק קצר של נשיקה.הוא כחכח בגרונו, דשדש ברגליו ונכנס לחדר השני. בנו וכלתו הביטו בו יחדיו. הזקן הביט אליהם בחזרה, קולט את ברק האשמה בעיני בנו, ואת הניצחון בכחול האטום שלה.הכלה אמרה: "כוס תה, אבא?".הבן אמר: "שב אבא".הוא הניח להם לעשות בו כרצונם. מאז שהקשיב בסתר להחלטתם, נהפך ליבו להיות רדום, מעט אטום וקהה תחושה.הכלה אמרה: "אבא,זרקתי לך את התחתונים הישנים, הם היו אפורים ומתפוררים, קניתי לך תריסר חדשים, לבנים".הבן נמנע מלהישיר מבטו אל עיני אביו.הכלה אמרה: "טוב, אז אם ככה אני כבר אלך לישון, ואל תשכחו לנעול את הדלת, ולכבות את האורות. לילה טוב".כתונת הלילה הארוכה שלה השמיעה קולות אוושה רכה כשעלתה במדרגות, עד שנעלמה.הזקן והבן שתקו. שעון האורלוגין העתיק תקתק בול קצוב.הזקן הביט אל בנו, רכון הראש. "יונתן דומה לך, בדיוק כמוך כשהיית קטן".גבריאל העביר אצבעותיו בין שערות ראשו המאפירות."גם אני דומה לך, זה מה שאמא כל הזמן היתה אומרת".השעון המשיך בתקתוקו הקצוב."היא חסרה לי", אמר גבריאל."גם לי", אמר הזקן מביט חדות בבנו, ומשהו מהערפל שעל ליבו החל מתפוגג. מאז מותה של אימו לפני חמש עשרה  שנים, לא הזכיר אותה גבריאל אף לא פעם אחת. כאילו אחרוני הרגבים, שהושלכו על קברה מחו לחלוטין את זכרה מליבו. כל נסיונותיו שלו לדובבו, נתקלו במבטו העיקש והאטום של בנו."אני אוהב להקשיב לאגדות שאתה מספר ליונתן", אמר גבריאל לאחר זמן מה. "יש אגדה אחת שתמיד תהיתי מה סופה"."איזו מהן?" שאל הזקן.זו על הדרך".הזקן חייך רכות בהזכרו בנכדו, חש מחדש בתחושות ליבו, ועצבות גדולה ירדה עליו."יונתן תמיד נרדם לפני סוף הסיפור", אמר ביבושת.גבריאל החל לדקלם בקול חרישי:"הכל התחיל בבוקר אחד, כשמרקו הלך לטייל ביער וטעה בדרך, וחיפש את דרכו וחיפש וחיפש, אבל מצא רק שתי פטריות וציפור דרור אחת, שלא ידעה מה זו "דרך", כי היא מדברת ציפורית. הלך מרקו לימין, הלך לשמאל, הלך לכל הכיוונים. אפילו עלה על עץ כדי שיוכל לראות טוב יותר. אבל חוץ מעצים ועוד עצים לא היה שם כלום. כבר היה ערב ומרקו העייף התישב לנוח בצד הדרך…"גבריאל הפנה את פניו לאביו, והזקן קלט את התחינה שבעיניו הכהות, עיני אימו, וליבו התכווץ שוב."אבא, ספר לי את ההמשך,."אני לא יודע אותו", אמר "אף פעם לא היה לאגדה הזו סוף. זו אגדה על חיפוש שלא נגמר, כל אחד מסיים את האגדה הזו לבדו, אבל מעולם לא העלה אותה איש על הנייר כדי שגם האחרים ידעו"."אבא, אם תדע תספר לי?""אם אדע".גבריאל אחז בידו של אביו, והזקן חש בטיפה החמה שנפלה עליה.לא היה גבול להפתעות בלילה החם הזה."אבא", דיבר גבריאל בקול חרישי, שקט עד כדי כך שהזקן הסתכל על שפתיו כדי לקרוא את מבען."אבא, אני אוהב אותך, אבל אני עוד יותר אוהב אותה,."איש עסקים אתה, בני", דיבר הזקן בעייפות רבה. "ורגיל הינך בחישובם של רווח והפסד. היא זו שמחממת את יצועך, מכינה את מאכליך, מנשקת את פיך ודואגת לבנך. כך היא דרכם של כל הבריות. מחשבים הם את חייהם, אהבותיהם, יחסיהם. ההבדל היחיד ביניהם, שיש כאלו העושים זאת ביודעין, ויש כאלו שעד קברם יחיו באי הידיעה"."אני", המשיך הזקן לאחר זמן מה, "אני רק מספר הסיפורים".הטיפות החמות הצטרפו אחת לאחת עד שכל היד הקמוטה והיבשה כוסתה בהן."אני מצטער, אבא", הזקן ניחש את המילה האחרונה."אני יודע, בני".הרוח החמה הניעה את הוילון השקוף באדוות קטנות."אני הולך לישון, אבא, אתה זקוק לעוד דבר מה לפני שאלך?"."לא, בני, רוצה אני לשבת קצת בגינה ולהרהר"."הנה, קח את השמיכה להניח על ברכיך שלא תתקרר ואל תאחר לשבת. נדבר בבוקר".

הזקן קם בעייפות רבה מכיסאו, החזיק בידו האחת את המקל ובשניה את השמיכה ויצא מן הבית.חשיכה שררה בכל, ורק נקישות מקלו של הזקן נשמעו היטב בדממת הלילה. השכונה בה התגורר בבית בנו, נחשבה ליקרה בעיר, ובתים יפים היו שם, אבל אחידים במראם. כל בית דמה בדיוק למשנהו. והזקן, למרות שגר שם מאז מות רעייתו, כבר חמש עשרה שנים, עדיין היה מסתכל במספר הבית כדי לוודא להיכן הוא נכנס."ידעת שיום אחד זה יגיע. חמש עשרה שנים אתה מחכה ליום הזה. אל תכעס עליה כל כך. חמש עשרה שנים! רוב הכלות לא היו מצליחות להחזיק כל כך הרבה זמן מעמד".הוא פסע לאיטו במורד הרחוב לגינה הקטנה, "הפרלמנט של הזקנים", קראו לה. שדרה של עצים וכמה שיחים. גינה דהויה, מאובקת. הפאר של השכונה הגיע רק עד פאתי הגינה ושם נעצר. הזקנים היו מבלים בה את הבקרים עד שעת צהרים, חוזרים הביתה לאכול ולהחליף כוח, ושבים לפנות ערב. כך כל יום, כל עונה, כל שנה. חמש עשרה שנים.עכשיו לא היה שם איש.הזקן ישב על הספסל מתחת לעץ, מקומו הקבוע מאז עקר לבית בנו.הרוח הנעימה של טרם סתיו יבשה את אגלי הזיעה נעל מצחו. ליבו נותר כבד."לאן יכול ללכת זקן בן שמונים ושש כמוני? גבריאל ודאי יחפש את בית הזקנים הטוב והיקר ביותר, חלק מזה נובע מטבעו הנדיב, וחלק ממה שיגידו עליו מכריו. גבריאל רגיל להראות את עצמו בהצלחותיו: בדירה היפה ביותר, באשתו הדוקטורית לפילוסופיה-בת-זמננו, במכונית הגדולה ביותר. אפילו בבן המתוק ביותר".המחשה על נכדו העלתה בו גל של חום. "גם לי יש חלק ביונתן", התגאה בינו לבין עצמו. כמו שלסבי ולאבי יש חלק בי". המחשבה היתה נעימה והפיגה מעט את המרירות."בית הזקנים יכול להיות דווקא מקום נוח ביותר. כמו הפרלמנט של החברים, רק גדול יותר. ודאי יהיו שם הרופאים הכי טובים, והאחיות הכי נחמדות, ואתה כבר בן שמונים ושש, יצחק מאיר, וגם אם שפר עליך מזלך ולא הצטרכת עד עכשיו את "מתקני-הגוף",יום אחד תצטרך. אין זקן שלא צריך. הם אומרים לך שאתה צריך, ואתה מצטרך. הם מהפנטים אותך בעיניהם מפופי הזגוגיות ואתה מאמין. ככה זה. כי כוח המחשבה גדול כל כך, עד שהוא בורא עולמות. תמיד זה כך. קודם היו החלומות ורק אחר כך נבנו הערים, קודם היו הנשיקות ואחר כך נולדו הילדים, קודם אלוהים אמר "יהי אור", ורק אז נהיה האור. ואם אומר לך הרופא בקול חמור סבר: "אני חושש שאתה חולה" אז בטוח שתחלה. ואם ממילא תחלה, מה זה משנה היכן תימצא, העיקר שתקבל את הטיפול הטוב ביותר. ואם אפשר – שתהיה איזו אחות נחמדה שתחייך אליך תוך כדי טיפול. תחייך. ודאי שתחייך. במקומות היקרים האלה הן אף פעם לא מפסיקות לחייך אליך. ואז אינך יודע אם אכן חיוך ההוא זה או מתית שפתיים מקצועית"."אבל לא יהיו לך שם הפסקות צהריים, לחזור הביתה כשתרצה, והכי חשוב: אין שם אף נכד לספר לו סיפור".

המחשבה הזו העציבה אותו ביותר. לשם מה לאגור שמונים ושש שנות חוכמה אם אין למי להעביר אותן? ומה אעשה עם כל פיסות החיים ואלפי הסיפורים שבגוף הישן הזה? הנהר – אם אין לו מוצא לים – קרביו מתפוצצים לכל עבר, ונהיים מדמנה של ביצה עכורה. אין פלא שהזקנים בבית הזקנים ממהרים למות. ראית פעם חיה שמאביסה את עצמה למוות?"זקן הבחין בתנועה בין השיחים. לרגע נבהל אחר כך נרגע. זה היה תומי, החתול של הזקנים. תומי התחכך בשמיכה שעל רגליו. הזקן ליטף את הפרווה הסמורה. "מצטער חבר", אמר ברוך, "אין לי כאן גבינה בשבילך"."שנים אחדות בבית הבראה שכזה לא יכולות להזיק", המשיך בהרהוריו, "אבל מה אם קצובות לי עוד עשרים שנה. חיים במקום כזה הרי הם כמאסר עולם מתמשך בלי אפשרות של חנינה. כלוב של זהב עדיין נותר כלוב. ראית מישהו נכנס לבית כלא מרצונו? ובמה חטאו הזקנים המסכנים? אין זאת אלא שהחברה מרחמת כל כך על עצמה, עד שאין היא רוצה לחזות בבשרו המגויד, המוכתם בכתמי שמש מכוערים, תלוי חתיכות חתיכות כמו בשר באיטליז, שאנקול הברזל אוחז אותן בחוזקה ומונע מהן ליפול ארצה. חברה חרדה כל כך, אוחזת בכוח בנעוריה ובנעריה בעווית של פחד מוות מתמשך. לזה בוודאי התכוון המשורר בדבריו 'להיות או לחדול'.""לשבת במקום אחד ולצפות יום אחר יום בזקנים מגירים את רוקם על פתחי חולצותיהם זה לחדול. כי מי יוכל לחיות אך ורק בחורף? אפילו אלוהים ברא את עונות השנה כדי שיתחדש עולמו פעם אחר פעם. ובעולם יש זקנים וצעירים, ילדים ומבוגרים. האם יעלה מישהו על דעתו לכנס את כל פעוטות העולם לתוך בית אחד גדול, כדי שיהיה יותר נוח לטפל בהם, להאכיל אותם, לנקות את צואתם, ולטפל במחלות שלהם?".הלילה העניק לגינה הקטנה קסם מיוחד, מסתורי, שנעדר ממנה בשעות היום. האילנות המאובקים נעו לאיטם בירוקם הכהה. הזקן עצם את עיניו ונמנם."מעכשיו ביתי איננו עוד ביתי. וכי מהו בית. קובץ של אמונות על שטיח, וילונות לבנים וגינה? איזה הוא הבית שאבחר לי עתה? אילו אמונות ירכיבו את משכני הבא. כלוב מטופח? ספסל בגינה." ראשו כאב ממחשבות."זקן בגילי צריך לשבת ליד אח בוערת, ולקרוא בעיתון חדשות של אתמול ולעשן מקטרת". חשב במרירות.שוב ושוב כמו בתקליט חורק הדהדו המחשבות חוזרות ומכות ברקותיו: "כלוב מטופח, ספסל בגינה, כלוב מטופח, ספסל בגינה, כלוב…" ראשו צנח על חזהו והשינה שנפלה עליו העניקה לו שעה קלה של שכחה מבורכת.