תיאטרון "הבימה" התיאטרון הלאומי

הבימה – התיאטרון הלאומי של ישראל, נוסד תחילה בוילנה ב-1913 על-ידי נחום דוד צמח, אולם נכשל וקרס. צמח ייסד מחדש את התיאטרון ב 1917 במוסקבה. בין המייסדים היו גם חנה רובינא ומנחם גנסין.

נחום צמח נפגש עם הכהן הגדול של התיאטרון הרוסי, הבמאי והמורה קונסטנטין סטניסלבסקי, וביקש את סיועו בהקמת התיאטרון. סטניסלבסקי הסכים להפוך את "הבימה" לסטודיה של התאטרון המוסקבאי האמנותי והעמיד לרשותו את אחד מתלמידיו הטובים ביותר, הבמאי הארמני יבגני וכטאנגוב, כדי שישמש מדריך אמנותי לקבוצת הצעירים העבריים. על הרשיון להקמת התיאטרון חתום המיניסטר לענייני לאומים בברית המועצות דאז – יוסיף סטאלין.

פעילותו של צמח הייתה חלוצית, שכן התיאטרונים העבריים שפעלו לפני כן בארץ ישראל וברחבי הגולה לא התנהלו בצורה מקצועית.

המחזה הראשון שהעלתה "הבימה" היה "נשף בראשית" בבמויו המקצועי של הבמאי וכטנגוב (ב-1918). המחזה השני היה "היהודי הנצחי" של פינסקי, אשר בו התגבש סגנון משחק המבוסס על שיטת סטניסלבסקי.

את ראשית התהילה השיגה "הבימה" משהעלתה את הצגתה "הדיבוק" של אנסקי, ב-1922. בהצגה זו, רווית הדרמטיות, נעשה שימוש בתפאורה שמשרה אווירת מסתורין, באיפור ובתלבושות שהישרו אווירת לא ריאלית. בלטה השחקנית חנה רובינא, שהחלה להסתמן כ"סמל המסחרי" של התיאטרון. ממחזה זה זכור במיוחד "ריקוד הקבצנים" שהיה בו מן המשונה והמגוחך. מחזה זה הועלה שוב ושוב במשך שנות קיומו של "הבימה", בגלגולים שונים ועל ידי שחקנים מדורות שונים.

ב-1926 עלתה "הבימה" לארץ ישראל, ונאלצה להתמודד על מעמדה כתיאטרון עברי ייחודי מול תיאטראות עבריים נוספים שפעלו בארץ, כמו תאטרון "האוהל" שהקים משה הלוי ב-1925. ב-1935 הונחה אבן הפינה לבניין "הבימה" בקצה שדרות רוטשילד בתל אביב, בנוכחות הנציב העליון הבריטי, סר ארתור ווקופ.

ב-1937 הועלה המחזה המקורי הראשון מחיי הארץ – "שומרים" – מאת עבר הדני. ההצגה ירדה לאחר זמן קצר. אז גם נוסף לתאטרון מתחרה חדש בדמות התיאטרון הקאמרי.כך למעשה פעלו בארץ עם קום המדינה שלושה תיאטראות גדולים, בצד תיאטרונים קיקיונים שקמו ונעלמו. ב-1958 הפכה "הבימה" להיות רשמית "התיאטרון הלאומי של ישראל".

מלבד הצגות מתורגמות קלאסיות, הרבתה "הבימה" לשם דגש על המחזה העברי המקורי. ב-1942 זכתה להצלחה העלאת המחזה "האדמה הזאת" של אהרון אשמן, על חייה של המושבה חדרה, בנוסף להצגה "מיכל בת שאול" של אותו מחזאי שנה קודם.

ב-1946 נפתח רשמית בית תיאטרון הבימה, וב-1949 הועלתה ההצגה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון, מחזה ישראלי על רקע מלחמת השחרור, שהוצג תוך ימי הקרבות ולקחו בו חלק שחקנים צעירים שכוכבם דרך בהצגה, אשר פילסה להם מקום מרכזי בתאטרון.

בשנות החמישים היו בין ההצגות הבולטות של "הבימה": "המרד על הקיין", וכן ההצגה "בית התה של ירח אוגוסט" שבה קנה רפאל קלצ'קין את עולמו כסקיני המתורגמן, במשפט המפורסם, "פורנוגרפיה זה ענין של גיאוגרפיה".

באותה תקופה הועלו כמה הצגות הנסובות סביב תקופת השואה כמו "חנה סנש" ו"אנה פראנק".

בשנות השבעים שילבה "הבימה" ברפרטואר שלה הצגות של המחזאי נסים אלוני, אשר בין היתר חיבר מחזה מיוחד עבור חנה רובינא, "הדודה ליזה".

ב-1983, על רקע מלחמת שלום הגליל, הועלה המחזה האנטי מלחמתי של אאוריפידס "נשות טרויה" (השובתות שביתת מיטה עד שבעליהן יחדלו ממלחמות). לקראת סוף שנות ה-90, לרגל חגיגות ה-80 ל"הבימה", הועלתה גירסה נוספת של "הדיבוק" , המחזה שהועלה ב"הבימה" מספר הפעמים הרב ביותר, ושאתו התיאטרון מזוהה יותר מאשר עם כל מחזה אחר.