11.03.08 – הנחיתה בבומביי

אל אף ההזהרות וההפצרות לא לנחות בבומביי בשל המכה שניתן לחטוף שם, שכאמור קשה יותר מבדלהי, החלטתי שכן לנחות בבומביי כדי לא לפספס את חלקה הדרומי של הודו וכדי כן לכלול אותה במסע שלי.
התחושה בלבי היתה שאני אסתדר ואהיה חזק לא משנה כמה קשה יהיה.
ובכן חששתי מעט מהעובדה שאני טס לבד אך די תליתי תקוות בזה שאפגוש מישהו בטיסה בשביל נחיתה רכה.
במטוס לא היו אנשים פוטנציאלים למשימה פשוטה זו, במושבים סביבי היו אנשים מבוגרים שלא יכלו לספק נחיתה רכה.
ניסיתי לקרוא בספר הלונלי פלאנט יד שניה שקניתי שבוע לפני הטיסה בשביל להחליט מה אעשה ברגע שאנחת.
מספר אופציות עלו, לסוע ישר לגואה באוטובוס או ברכבת או לעשות לילה בבומביי כדי להספיק לראות את הגנים התלויים שזכרתי ממשחק מחשב ישן (Civilization) וחשבתי לעצמי שיכול להיות נחמד לבקר בהם, אופציה שכמובן התבטלה ברגע שיצאתי משדה התעופה בבומביי.
מבלי שהיה לי זמן לעכל מה קורה איתי והיכן אני נמצא התנפל עליי נהג מונית שהציע את שירותיו אמרתי לו שבכוונתי להגיע לתחנת האוטובוסים שממנה אוכל להגיע לגואה.
הוא הורה לי לבוא אחריו אז הלכתי אחריו.
הוא הוביל אותנו קומה אחת מעלה שם נמצא כביש הגישה לעיר.
משהו הרגיש לי שגוי ומפוקפק אך לא ידעתי איך להתחמק מנהג המונית שאמר ששותפו צריך להגיע בכל רגע עם המונית.
המונית הגיעה והוא הורה לי להיכנס.
ניסיתי לתחקר אותו על המחיר וזמן הנסיעה אך תשובותיו לא הסבו מענה לשאלותיי דבר שגרם לעסק להסריח.
עמדתי כבר להיכנס מחוסר נעימות שגבלה בתחושה שהתחייבתי כבר בצורה כלשהיא שאני נוסע איתו, אך החלטתי שאני חזק והולך לפי תחושת הבטן שלי ואמרתי לו "מצטער חבר אבל אני לא יכול לעלות על המונית הראשונה שאני רואה אני חייב למצוא את עצמי לפני שאני עולה על מונית כלשהיא".
שלא נדבר על העובדה שעדיין לא המרתי כסף.
הלכתי הלוך ושוב לאורך הכביש בנסיון לברר מהי עלות הנסיעה לתחנת האוטובוסים לגואה תוך כדי שקבצנית הודית רודפת אחריי בבקשה לנדבה.
לאחר תחקירים בלתי פוסקים לאורך הכביש הנסיון כשל, לא הצלחתי לברר את מחיר הנסיעה במונית.
החלטתי לחזור לקומה מטה, חזרה אל תוך שדה התעופה שם אולי אמצא ישראלים שנוסעים בכיוון שלי כך שלא אצטרך לבלות את הנסיעה הארוכה דרומה לבד.
נכנסתי חזרה לשדה התעופה לאחר סיטואציה מוזרה עם השומר בכניסה, הוא שאל אותי לסיבת הכניסה ועניתי שאני צריך להמיר כסף, הוא ביקש ממני את הדרכון, נתתי, ואז הציץ בו ושאל שוב תוך כדי שהוא מחייך ברשעות ומלכסן אליי מבט "להמיר כסף?".
עניתי שכן והוא התיר לי להיכנס, מוזר.
נכנסתי להמיר כסף ובדרך החוצה ניסיתי לתחקר את אותו השומר לגבי מונית לתחנת האוטובוס, הוא שלח אותי למשרד המוניות שתשלום מראש אך בדרך למשרד ראיתי קבוצת ישראלים, הרגשתי אבוד והחלטתי להתייעץ עמם. היו שם שלושה גברים ובחורה.
פניתי לשניים מהגברים ושאלתי אותם מה יעדם, הם השיבו אנדמן, אז הבנתי שכנראה לא אצטרף אליהם.
החלטתי לנסות ולדלות עוד מעט מידע לכן שאלתי אם זו הפעם הראשונה שלהם בהודו, הם השיבו "כן זו הפעם הראשונה, אבל שלה זו פעם שניה" והצביעו על הבחורה שבחבורתם.
שאלתי אותה על מונית ועלויות לתחנת האוטובוס לגואה, העצה שלה היתה לחסוך את כאב הראש ביום הראשון של הטיול ולנסות למצוא טיסה לגואה לפני שאני מנסה להגיע באוטובוס.
החלטתי לשמוע לעצתה, שוב התאמתתי עם אותו שומר מוזר ומשופם חובש הכומתה שהזכיר לי במראהו את סדאם חוסיין, אותו אחד שהטריד אותי ואת הדרכון שלי במבט מוזר כשנכנסתי קודם לכן על מנת להמיר כסף.
בפעם הזו מיד אמרתי לו שברצוני לברר על טיסה לגואה והוא מיד התיר לי להיכנס.
הגעתי לדלפק סוכנות הנסיעות, היו שם שני גברים ובחורה שנראים בערך בגילי וזיהיתי אותם כאנשים שירדו איתי מהטיסה.
פניתי אליהם בשאלה "ישראלים נכון?" הם השיבו שכן "לאן אתם מגיעים?" שאלתי, הם השיבו "לגואה, אתה בא איתנו?" תשובה שמיד העידה על אופיה החיובי של חבורה זו שיתגלו בעתיד כחבורה איכותית של אנשים באמת טובים.
כמובן שהשבתי בחיוב שכן קודם לכן הרגשתי אבוד ורק החשבה על לצאת לבומביי ולנסות להגיע לתחנת האוטובוס גרמה למועקה רבה.
עלות הטיסה 75$ סכום ששוה את הנחיתה הרכה.
יעל, אילן ויוני שמם.
ליעל היתה כבר מונית שחיכתה לה בשדה התעופה בגואה שלוקחת אותה אל בית דודה אשר גר בגואה כבר 30 שנה.
אילן ויוני תכננו להגיע לחוף פאלולם לגסט האוס שנקרא "סן פרנסיסקו" שם היו כבר ידידות שלהם.
חוף פאלולם היה יעדי הראשון עקב המלצות שקיבלתי מאחותי ואיש שאיתו דיברתי בטיסה, לכן כשנשאלתי על ידי אילן לתכניותי השבתי שגם אני מגיע לחוף פאלולם ואשמח להצטרף אליהם. הייתי זקוק לחברה.
וככה התמזגו דרכינו.
לאחר סקר שוק בקרב המוניות ובירור על אוטובוסים לחוף פאלולם החלטנו להשקיע מעט יותר כסף ולסוע במונית לחוף פאלולם בשביל נחיתה רכה.
מחיר הנסיעה 800.
זו היתה הפעם השניה שנסענו במונית, הפעם הראשונה היתה נסיעה משדה התעופה לטיסות חוץ לשדה התעופה לטיסות פנים, נסיעה שהשאירה אותנו בשוק מאופן הנהיגה בהודו, נסיעה פראית וחסרת חוקים.
עכשיו כבר הגענו לחוף פאלולם ולגסט האוס אותו חיפשנו, פגשנו את הבנות וכמה ישראלים נוספים והתמקמנו בחדר לשלושתינו.
הגסט האוס ממוקם 100 מטר מחוף הים, רצועת חוף מדהימה רצופת עצי דקל מרגיש כמו גן עדן.
לאורך החוץ מסעדות וחנויות שמעט מכניסות אווירה מערבית אך לא גורעות מיופיו של החוף.
אכלנו שתינו ישבנו ודיברנו ובסוף הלכנו לישון, בעולם קצת אחר אך עדיין בכדור הארץ.

אספר קצת על האנשים שפגשתי:

יעל – אותה לא הכרתי ממש משום שנסעה לפגוש את דודה שגר בגואה.
אילן – בחור מצחיק חכם ונחמד, ובכל זאת רציני, נראה שאפשר לסמוך עליו.
יוני – בחור חביב בעל חוש הומור ציני, סוג ההומור שקל לי להתחבר אליו וגם אני ניחן בו.

לאחר יממה מפרכת ואחרי ככלות הכל הנחיתה היתה רכה והצטרפתי לחבורה טובה עד שאגבש החלטה איך אני ממשיך את המסע שלי ואבחר את היעד הבא לבד או עם חברי החדשים.