ראשי ממשלות ישראל "כברווזים צולעים" – חלק א'

בהיסטוריה של מדינת ישראל כיהנו מספר ראשי ממשלה שמעמדם היה מעורער, מה שנקרא "ברווזים צולעים".

מקור הביטוי הוא ברווז אשר בגלל צליעתו איננו יכול לעמוד בקצב התנועה של הלהקה אליה הוא שייך ולכן מהווה מטרה קלה לטורפים. במחצית המאה ה19, הפך הביטוי להיות תיאור של פוליטיקאים שלא נבחרו לכהונה שנייה כמו באמריקה למשל, ועד תום כהונתם הם חסרי יכולת החלטה והשפעה. בפוליטיקה הישראלית הכוונה קצת שונה אבל מכל מקום המושג מבטא פוליטיקאי צמרת שעומד בראש הצמרת שמעמדו יתערער מסיבות שונות.

ראש הממשלה הראשון אשר ניתן להגדירו "כברווז צולע", היה השני למניין, משה שרת. שרת כיהן בין השנים 1953 עד 1955 לאחר שהחליף את בן גוריון שפרש לשדה בוקר, שזו הייתה לו הפרישה הראשונה. את השנייה והסופית הוא יעשה ב1963.

בן גוריון יש לציין ולהדגיש לא רצה בשרת בתור מחליפו. השניים היו חלוקים ביניהם אידיאולוגית ביחסם כלפי הערבים. משה שרת שחי בנעוריו בכפר מעורב עם ערבים האמין שניתן להגיע איתם למצב של חיים משותפים בניגוד לבן גוריון אקטיביסט אשר דגל בפעולות תגמול אחרי מעשה רצח שביצעו ערבים בשטח מדינת ישראל, מה שנקרא תחומי הקו הירוק. שרת שהיה בנשמתו דיפלומט התחשב באומות העולם בנוסח "מה יגידו הגויים", לעומת בן גוריון שסיסמתו הייתה: "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה שיעשו היהודים!".

בגלל אילוצים מפלגתיים נאלץ בן גוריון "לבלוע" את שרת כמחליפו במשרת ראש הממשלה, אך הוא הותיר אותו תקוע עם שלישייה אקטיביסטית בדמות משה דיין כרמטכל, שמעון פרס כמנכל משרד הביטחון ופנחס לבון כשר ביטחון שעבר מטאמורפוזה, ממבליגן לשוחר פעולות תגמול בקנה מידה גדול.

במצב שכזה, הוא הפך את שרת לראש ממשלה מוגבל בהחלטותיו, מה שנקרא "ברווז צולע". יותר מזה, הצריף של בן גוריון בקיבוץ שדה בוקר בלב הנגב היה מקום עלייה לרגל של פוליטיקאים ואנשי צבא שבאו להיוועץ בבן גוריון, פשוט מה שניתן להגדיר "עוקף שרת". גם פוליטיקאים אורחים מחו"ל דאגו לפקוד לצריפו של בן גוריון עוד לפני שנפגשנו עם משה שרת. כך התקבל הרושם שמי שמנהל את המדינה הוא בן גוריון שבלב המדבר ולא שרת בלשכת ראש הממשלה, ובן גוריון נהנה גם מהתחושה שבעצם לא ניתן בלעדיו לנהל מדינה ושאין לו תחליף.

תרומה זו הגיעה לשיאה בהקשר למה שנקרא "הפרשה" כשמאחורי גבו של שרת נרקח רעיון אווילי לביצוע מעשה חבלה במצרים על ידי יהודים ציוניים, כפרובוקציה. אותם יהודים נאמנים כתוצאה מהפעולה שהייתה כושלת לחלוטין שילמו בחייהם ובתקופות מאסר ארוכות. שרת כאמור לא ידע על כך דבר ועד היום לא יודעים "מי נתן את ההוראה" לביצוע הפעולה חסרת האחריות הזו, האם זה היה פנחס לבון שר הביטחון או ראש המודיעין באותה העת ברוך ג'יבלי. אחרי שובו של בן גוריון למשרת שר הביטחון ואחר כך לרשות הממשלה, הוא לא הניח לפרשה לדעוך ודרש למצות את האמת באמצעות ועדת חקירה משפטית. הפרשה הזו לא דעכה גם לאחר פרישתו השנייה והסופית של בן גוריון לשדה בוקר ב1963. אז החליף את בן גוריון לוי אשכול, שהיה מקובל על בן גוריון אך אי הסכמתו של אשכול להקים ועדת חקירה משפטית כדרישת בן גוריון הפכה את אשכול לאויבו של בן גוריון. התעקשותו של לוי אשכול להסתפק בועדת חקירה אלמנטרית, חיזקה את מעמדו במיוחד אחרי שבן גוריון אולץ לפרוש ממפלגתו אותה הקים עם מפלגת מפא"י.

אבל שעתו של לוי אשכול לההפך ולהיות ברווז צולע הגיע בחודש מאי 1967, כשלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים. אשכול כיהן בנוסף להיותו ראש ממשלה גם כשר ביטחון. ישראל הייתה במצור צבאי כששלוש ממדינות ערב הקיפו אותה עם צבאות אדירים. הציבור היה בפאניקה, אך אשכול התמהמה בהפעלת הצבא במסגרת מה שנקרא "מכה מקדימה", שכן רצה למצות עד כמה שניתן את האופציות הדיפלומטיות. ראשי הצבא בישראל לחצו על אשכול לצאת מיד למלחמה ולא לחכות, לאשכול שהייתה לו תדמית של הססן לא נענה להם. המצב הגיע כמעט לפוטש צבאי (מהפכה). אך אשכול התעקש להפגין אווירה דיפלומטית נאותה, ולהוכיח כי הוא עשה הכל כדי למנוע מלחמה.

הציבור בישראל היה לחוץ ודרש למנות את משה דיין, איש הצבא הכריזמטי לשר ביטחון. היו גם נסיונות להחליף את אשכול בבן גוריון, נסיונות שאשכול לא נענה להם. אשכול ראה בהתייחסות זו כלפיו כהבעת חוסר אמון בו. שיא הלחץ היה כאשר מספר ימים לפני פרוץ המלחמה נסע אשכול נאום בשידור חי "בקול ישראל", בלי שעבר על הטקסט אשר נכתב עבורו קודם לכן. בשלב מסוים בהקראת הנאום הוא לא הבין תיקון שנעשה ברגע האחרון בטקסט, וההיסוס של כמה השניות שלו נשמע כמו גמגום. בהיסטוריה של מדינת ישראל זה נקרא "נאום הגמגום", זה הספיק לכך שכל גורמי הצבא והממשל הפוליטי בגיבוי הציבור בישראל יעשו על אשכול "עליהום" והתוצאה הייתה שמשה דיין קיבל את תיק הביטחון ואשכול נותר כברווז צולע ללא תיק. בדיעבד הניצחון במלחמה נזקף לזכותו של דיין, שבעצם לא שינה דבר מבחינת תוכניות המגירה הצבאיות, ואשכול שהכין את הצבא ואת החימוש הצבאי במשך ארבע שנים כשר ביטחון לא קיבל ולו קרדיט קטן על פועלו. יותר מכל, מטיבה תמונה אחת להביע יותר מאלף מילים את הפוטש של אנשי הצבא עליו. התמונה היא זו שמצולמים בה דיין, רבין הרמטכ"ל ועוזי נרקיס אלוף פיקוד מרכז נכנסים לרחבת הכותל מיד לאחר שחרורו וללוי אשכול אין כל זכר בצילום.

הזמן רק מטיב עם אשכול וככל שחולפות השנים מתברר שכראש ממשלה ושר ביטחון חלק גדול לא בניצחון ישראל במלחמה, גם פעולותיו הדיפלומטיות איפשרו אווירה שמנעה לחץ מדיני על ישראל לסגת מחצי האי סיני, דבר שהיה לאחר מבצע קדש עשר שנים קודם לכן. שכן התובנה הייתה שישראל בראשות אשכול עשתה הכל כדי להימנע ממלחמה ושזו הייתה לה מלחמת מגן.

ראש הממשלה הבא שראוי לתואר "ברווז צולע" הוא מנחם בגין, במיוחד בסוף דרכו בתפקיד. לאחר ההישג הגדול שלו כמשכין שלום עם מצרים, ולאחר השמדת הכור הגרעיני העירקי נגרר בגין ב1982 לסיבוך שנקרא בשם "מלחמת שלום הגליל". מטרתו של בגין הייתה לקדם צבא 40 קילומטרים לתוך לבנון, מה שהיה טווח הקטיושות של מה שנקרא המחבלים בראשותו של יאסר ערפאת.

שר הביטחון של בגין, אריאל שרון, ניצל את מצבו הנפשי של בגין שהיה מעורער ואת תפקודו הלקוי עכב כך כראש ממשלה, והוא נכנס לביירות בירת לבנון וכך התגלגלה לה מלחמה באופן שבגין לא ציפה לו, ולא העריך את תוצאותיו. עכב הסתבכות בבוץ הלבנוני נהרגו מאות רבות של חללים והמלחמה לא היה לה קונצנזוס בציבור. בגין שהיה רגיש לחיי אדם לא עמד בפני ההפגנות מול ביתו שבירושלים ובמסגרת ההפגנות הניפו כל ערב שלטים ובהם מספר ההרוגים המעודכן ששאף כבר להגיע לכ1000 קורבנות.

בגין לא עמד בכך, וכעבור זמן קצר לאחר ועדת חקירה משפטית פרש מהבימה במילים הבלתי נשכחות: "אינני יכול עוד".

ראש הממשלה הרביעי הצולע הוא בנימין נתניהו שלאורך כל תקופת שלטונו הארוכה ואולי הארוכה מדי פעל בצילם של בני משפחתו, האישה והבן הבכור וזה מתועד בצורה מפורטת ומושלמת בביוגרפיה על נתניהו אותה כתב העיתונאי בן כספית. נתניהו שגם לא הצליח להתמודד עם חמדנותו ועם נהנהנותו וגם עם קמצנותו שעברו כל גבול היה צריך גם להתמודד עם לחצים מבית.

נתניהו שגם כך הוא אדם שלא מסוגל לעמוד בלחצים פיזיים רגילים היה צריך להתמודד עם מה שהגדיר בן כספית "הדירקטוריון המשפחתי" שבו הוא היה במיעוט השפיע עליו כמקבל החלטות.

ההמשך בחלק ב' של המאמר