אומנות הבודי פירסינג -רדיקל טאטו

בודי פירסינג הוא מנהג רווח של ניקוב הגוף תו"כ יצירת חלל (מעבר) שבו יכנס התכשיט. בודי פירסינג הוא רק חלק קטן מתרבות שלמה של עיצוב ושינוי גוף. הסיבות לכך יכולות להיות רבות בין אם דתיות, ספיריטואליות, אופנתיות, אירוטיות, קונפורמיות או כהשתייכות לתת תרבות מסויימת. בחברות אחדות ניקוב הגוף בוצע כטקס מעבר מילדות לבגרות בו הנער נזקק להראות את האומץ והכח שלו בכדי להיות ראוי להיות חלק מחברת המבוגרים.

עדויות היסטוריות מספרות לנו שמנהג זה היה קיים כבר לפני אלפי שנים ובוצע ע"י אנשים מתרבויות שונות מכל קצוות העולם. אנשים נקבו את ידם ואזניהם בכדי להרחיק רוחות רעות מלהכנס לגופם. המומיה העתיקה ביותר שנמצאה עד כה היתה מעוטרת בעגילים בקוטר 10 מ"מ.  גם בתנ"ך מוזכר מנהג זה בספר בראשית בהקשר לרבקה. עגל הזהב עצמו נעשה מעגילים מותכים.

בתרבות האצטקית, המאיה ובחלק מהתרבויות האמריקאיות מינהג ניקוב הלשון היה נפוץ מאד.  הילידים האמינו שזה יקרב אותם לאליהם, וטקסים של הקזת דם היו נפוצים באותו זמן. ניקוב באף (ספטום) גם הוא היה נפוץ באותם הימים. שבטים לוחמים אלו וניקוב שכזה השווה להם מראה אכזרי, ה"תכשיט" שענדו בספטום היה בד"כ חת של חזיר בר….

גם בתקופת הרומאים רווח נוהג זה. בלגיון הרומאי נהגו לנקב את הפיטמות כאות סולידריות ושייכות ובכדי להיות כאחד עם השריון שהם נשאו. היה זה סמל למסירות. מסופר על יוליוס קיסר שהוא גם ענד עגיל בפיטמה, כאות הזדהות עם חייליו.

הגישה החברתית לפירסינג  וקעקועים ידעה עליות ומורדות. ישנם כאלו שבשבילם תהליך החירור גובר בחוויה ספיריטואלית בעוד שאחרים יסתכלו על נוהג זה כנתעב או כדבר אופנתי. אצל רבים הפירסינג עוזר לבטא את עצמם ואת החופש שלהם לביטוי עצמי ולבעלות על גופם.

דתות שונות מסתכלות גל הבודי פירסינג דרך עיניים שונות. הנצרות, היהדות והאסלם לא רואות בעין יפה  את חירור הגוף, לשיטתן מנהג זה משחית את הגוף ומוביל להדרדרות מוסרית. בתקופת ימי הביניים דעך מנהג זה ונעלם לכמה שנים עד שצץ לאחרונה שוב. בדתות מזרחיות נהוג לעסוק במנהג זה כחלק מטקסים דתיים וכאמצעי להגעה למצב טראנס.

להלן סקירה קצרה על ההיסטוריה הספציפית של כמה סוגי פירסינג שונים וכיצד "התגלגלו" לתקופתנו:

נזם באף : מקורו במזרח התיכון כנראה, לפני 4000 שנה לערך. מוזכר לראשונה עוד בתורה. המנהג נפוץ עוד היום בקרב בדואים ושבטים ברברים. הניקוב נעשה לנשים לרוב ומעיד על נישואיה. כמו כן גודל החישוק מסמל את עושרה של המשפחה. המנהג יובא להודו במאה ה-16 ונהפך לפופולארי ביותר. כמעט כל אשה הודית מעטרת את אפה בנזם המחובר בשרשרת לאוזן. בשנות ה-60 הגיע הנזם למערב ומאז הוא נחשב לפירסינג פופולרי.

עגיל בלשון : היה נפוץ בעיקר בתרבות האצטקית, המאיה ושבטים הצפון האמריקאים (היידה ודומיהם). בעיקר כאות הקרבה ופיוס לאלים ובכדי להגיע למצב רוחני טראנסי גבוה יותר. עגיל זה נחשב פופולרי מאד, פרובורטיבי, מעניין ובעל קונוטציות מיניות.

עגיל בשפה ולברט : פירסינג בשפה הוא מנהג נפוץ בכל רחבי העולם אולם חירור לשם החדרת דיסקית מקורו באפריקה בשבט ה"דוגון" ממאלי ושבט ה"נובה" באתיופיה, בשבטים אלו משמעות החירור היא דתית.

שאר הפירסינגים הקשורים לאזור השפה נעשים בלברט (כ 1-2 ס"מ מתחת לאמצע השפה התחתונה) גם כאן נהוג להגדיל את החור ע"י החלפת העגיל בעגיל אחר גדול יותר כל פעם. מנהג זה נפוץ באפריקה והיה נהוג דם בתרבות האצטקית והמאיה במרכז אמריקה. התרבויות אלו החירור נעשה רק בגברים והוא היה בעל משמעות חברתית רבה וסימל את מעמדו הגבוה של הנושא אותו. העגילים היו עשויים לרוב מזהב או מאבנים יקרות כגון ירקן.

אצל השבטים האסקימוסים בצפון יבשת אמריקה מנהג זה היה קיים גם כן,  אך העגילים היו שנהב או עצמות של ליוויתנים או ניבתנים שניצודו על ידם.

בשבט ה"מולוקו" במלאווי ישנו נוהג של הכנסת דיסקית בשפה העליונה וזאת פשוט לשם יופי. אשה שאין לה דיסקית שכזו לא נחשבת כאשה כלל….

עגיל בספטום : (עובר במחיצה שבין הנחיריים) היה אהוב ביותר בקרב בני המאיה והאצטקים, בהיותם שבטים לוחמים, עגיל מאיים בספטום השווה להם מראה חייתי, שימושי מאד בשדה הקרב של אותם הימים.

העגיל נפוץ מאד בכל אסיה ובשבטים אינדיאנים ביבשת אמריקה. לעיתים העגיל המוכנס כה גדול עד שהוא מקשה על תפקודים יומיומיים כגון אכילה ודיבור. גם השבטים האבוריגי'נים שבאוסטרליה עוסקים בחירור זה, והוא משמש להם דרך בכדי להשטיח את אפם, אף שטוח נחשב אצלם אידאל יופי.

עגיל הטבור : עגיל זה נחשב כהמצאה מודרנית ואין תעוד היסטורי עליו. הוא החל כחלק מהפתיחות והשחרור המיני בעת האחרונה. כתוצאה משינויים אופנתיים בהם הבגדים נעשו חושפניים יותר ויותר נוצר ה"צורך" לקשט את אזור הטבור החשוף. זהו פירסינג פופולרי מאד בעל קונוטציות נשיות מאד.

עגיל באברי המין : עגילים באברי המין משמשים לרוב בכדי להעצים את ההנאה המינית של העונד אותם ושל שותפו/תו. נוסף לכך הממד הביזארי והמסקרן של איך זה נראה או איך זה יהיה לקיים יחסי מים עם אותו אדם.

במאה השנים האחרונות בודי פירסינג בתרבות המערבית הוגבל בעיקר לניקוב תנוכי האזניים, מהסיבה שגם גברים וגם נשים ענדו אותם. התנועה ההיפית בשנות ה-60' הכניסה גם את הנזם לקטגוריה של ניקובים פופולריים מקובלים, כתוצאה מחשיפה לתרבויות מזרחיות, בעיקר הודו. באותה התקופה זו היתה הזדמנות פז למרוד דרך הפירסינג שפעמים רבות חובר ע"י שרשרת גם לאוזן. תופעת הפירסינג צברה פופולריות רבה והחלה התעניינות רצינית יותר גם בסוגי פירסינגים אחרים. במהרה ספורטאים, כוכבי מוזיקה ואף עקרות בית עיטרו את גופם בעגילים מסוגים שונים.

את תופעת הפירסינג בעת המודרנית ניתן לייחס בעיקר לג'ים וורד, דאג מאלוי ופאקיר מוסטפה אשר פיתחו את השיטות שבחלקן עדיין משתמשים כיום, בקליפורניה של שנות ה-80. בבריטניה חלה התפתחות דומה במקביל ע"י מר סבסטיאן- אמן פירסינג. הלקוחות של אותה תקופה היו אנשים משולי החברה, נלהבים לדבר, פריקים למיניהם וחברי הקהילה הסאדו-מאזוכיסטית.

תחום הפירסינג התפתח בקצב מהיר. שיטות החירור, צורות עגילים חדשות, החומרים שמהם עשויים העגילים, כל אלו משתכללים ומשתנים עם הזמן. התחום אוגד בתוכו גם אפשרויות חדשות יחסית שכוללות שתלים תת-עוריים (מיקרודרמל), טראנסדרמל, והשתלות תת-עוריות תלת-ממדיות.