האסתטיקה כשלב בהתפתחות ה"יפה" היסודות הביולוגים והחברתיים של התפתחות מושג ה"יפה"

האסתטיקה כשלב בהתפתחות ה"יפה" היסודות הביולוגים והחברתיים של התפתחות מושג ה"יפה" – אריאל פוקס

כאשר צעד היונק אל עבר מהתו האנושית, היו סיבותיו אשר היו, השרדותיות או טרנסדנטליות, חבר הוא אל האחרים, ויצר את הקבוצה החברתי. אחת מההשלכות של חיבור זה היא התפתחות הזכרון הקולקטיבי והלמידה. ולכן חיבור זה הניב את האסתטיקה ההכרתית הנשגבת, בה אנו מכירים כיום, זו המתבססת על תהליכי למידה ארוכי תווך וחוצי דורות. אך במקרים רבים מידי, היא גם השכיחה את יופייה של היצירה העצמית, זו הטמונה בחווית הרגע, כה עמוק במערכות הגופניות-רגשיות של האדם. לכן כבר מהשלב הראשון לכינונה של הקבוצה החברתית החל האדם לאבד את דרכו אל יופיו של מה שהפך להיות כעבור אלפי שנה הרגיל והשגרתי הגופני או כמו שילדינו אומרים "משעמם לי" ומאידך להרוויח את כינונה של הנשגבות האסתטית. אולם כיום, העדות הפילוסופית האסתטית, זו אשר חלק ממנה מובא במאמר זה, מסוגלת לראות שוב את ביופי האלוהי של חוויית היצירה העצמית הרגעית, לצד נשגבות של היצירה האסתטית החברתית –קוגניטיבית. השילוב המדובר כאן, בין היופי הנובע מתוך היצירה העצמית, לבין חוויית האסתטיקה ההכרתית, ייצור ככל הנראה, מבעד משקפיו של מאמר זה, את השלב הבא באבולוציה האנושית ההכרתית. הבזק פילוסופי זה, יתחלק לארבעה חלקים.

התנהלות האדם במרחב מהווה מקשה מחשבתית שלמה רק כאשר כוללים בדיון את עולמו הפנימי, הגופני-רגשי של האדם, ואת עולמו החיצוני המרחבי-חברתי זה אשר בעידן המודרני-אינדיווידיאלי הולך ומאבד את מעמדו וחשיבותו.

בחלקו הראשון של המאמר נבודד את משתנה הגוף-מרחב ממשתנה הקוגניציה-חברה (או כפי שהוא מכונה לעיתים קונטקסט חברתי או קונטקסט מרחבי), וכל זאת בניסיון להתחקות אחר יסודותיו הגופניים של המושג האנושי "יפה". יסודות אלה, מכונים במאמר זה "תחושות הנכון והאהבה הגופניות הראשוניות". תחושת ה"נכון" הינא התחושה שחש כל גוף ביולוגי אל הפנוטיפ המורחב שלו (אל היצירה העצמית שלו), ואליה מתוספת תחושת ה"אהבה" שחש היונק אל האחר הקרוב אליו. מבחינה אנושית, כל ה"יפה" שאנו חשים כחלק מזהותנו האישית, מחובר למהות הגופנית שלנו ומהווה נגזרת של היסודות הביולוגים הללו של "נכון" ו"אוהב", אל הסובב בפיזי והאנושי שלנו.

חלקו השני של המאמר יעסוק בהתפתחות המושג "יפה" כחלק מכינונה של הקבוצה החברתית והשפה המדוברת. בשלב הראשון של התפתחות של הקבוצה החברתית, מופיעה נוכחותו הברורה של המושג "ראוי" כחלק מכינונם של מערכות היחסים החברתיות. עדות מובהקת לכך ניתן למצוא לדוגמא במחקרים שבחנו התנהגויות הדדיות בקרב קופים. עם הופעת השפה בשלמותה, רגע לפני המהפכה החקלאית, מופיעה גם ידיעת ה"טוב" לצד ה"ראוי". בזאת מונח היסוד לראשונה להתנגשות פוטנציאלית בקרבו של היחיד במאבק על כינונו של המושג "יפה". מאבק זה מתרחש בין מושג ה"נכון", ו"אהבה" הגופני לבין המושגים "ראוי", וה"טוב" החברתי.

חלקו השלישי של המאמר יבחן את הנאמר לעיל על בסיס העדות האנתרופולוגית-שבטית.

בחלק הרביעי והאחרון של המאמר נבחן את המושג "יפה" על בסיס חוויית העולם הפוסט-מודרנית ונעלה לדיון את הופעתו של ה"אסתטי" כחלק אינטגרלי בלי נפרד מעולם הידע האנושי. ה"אסתטי", כך נטען, הוא השלב האחרון של התפתחות ה"יפה", והוא מבוסס על עולמו האינטלקטואלי-קוגניטיבי-חברתי של האדם האנידיווידואלי בתרבות המערבית. בעזרתו של הכלי האינטלקטואלי-הכרתי יכול הוא, היחיד, להתקרב הנשגב הרגשי, האלוהי (כפי שנהוג היה לומר בעבר). בקצה קצהו של המאמר, ננסה להציע כי הבנת המושג ה"יופי" כנטוע בין הגוף ה"נכון"וה"אוהב" לקוגניציה ה"ראויה", ה"טובה" וה"אסתטית", יכולה לאפשר לאדם לנסות לשלב בין העולם הגופני לחברתי, ובזאת לחיות בעולם פנימי וחיצוני נשגב יותר.

חלק א' – מ 1/0 פנוטיפי ל"נכון" גופני"

האבולוציה החלה מאוסף של חלקיקי חיים – רובוטים מומחים, שחוברו יחדיו בתהליך של שרידה. ניתן לחלק את התחושות הראשוניות ביותר של אותם בעלי החיים המזעריים ביותר לאוסף של תחושות 1/0. הפנוטיפ של אותם חלקיקי חיים (שהוא הביטוי הגופני של הגנוטיפ) יצר רובוט מומחה מסדר גודל גדול מעט יותר. לכן הפנוטיפ המורחב של אותם רובטים מומחים יהיה הביטוי המרחבי החוץ גופני של הגנוטיפ שלהם. כך, הפנוטיפ המורחב של העכביש יהיו קורי העכביש. הקורים הינם תוצר מרחבי, חוץ-גופני, תולדה של פעילות גנטית בתוך העכביש.

גוף המייצר פנוטיפ מורחב חווה תחושה של "נכון" בנפשו, המכונה על פי דנט (1996) "נפש זנה" (הנפש של הגוף מכונה על ידי דנט נפש זנה). תחושה זו מורכבת יותר מתחושת 1 פנוטיפית שדיברנו עליה בפיסקה הקודמת. כל גוף של חרק מורכב מהרבה מאד רובוטים מומחים שחוברים יחדיו על מנת ליצור את חלקי הגוף האורגני של החרק. או של כל גוף אחר.

השלב הבא באבולוציה של תחושת ה"נכון" הינה הופעתו של החרק החברתי החי בתוך הפנוטיפ המורחב הקבצתי. לאמור, כאשר קבוצה של חרקים פועלת יחדיו בשיתוף פעולה הם פועלים כל אחד בתוך  הפנוטיפ המורחב של חרק אחר. הפנוטיפ המורחב הופך להיות הגוף הקואזי-אורגני המשותף שלהם. קן הנמלה, נוצר על ידי פעילות מרחבית משותפת של מספר נמלים ותחושת ה"נכון" בקן היא תחושה חזקה מאד, וזאת למרות שקן הנמלים לא נוצר כפנוטיפ מורחב של נמלה בודדת.

לפנוטיפ היונקים יש עולם רגשי מפותח, ובין תחושת ה"נכון" לתחושת הלא נכון מתקיימות בקרבם גם תחושות עזות של "אהבה" מחד, פחד מאידך וסקרנות "זו שהרגה את החתול". הגישה האקולוגית לפסיכולוגיה של גיבסון יכולה לשמש להבהרתו ה"נכון" המדובר, ולו במעט. לדעת גיבסון, הגוף היושב על סלע הופך את הסלע לכיסא, והוא חש "נכון" בעשותו כך. הגוף ההולך על הדרך חש "נכון" כאשר הוא הולך עליה. כלומר הגוף מורכב ממיליארדים של יחידות חושבות מעבר לחשיבה הקוגניטיבית שלנו, והוא, הפנוטיפ, חש את נכונות הפעולה במגע עם הפנוטיפ המורחב שלו או של קבוצתו החברתית.

חלק ב' – התפתחות קוגניטיבית-חברתית, מ"ראוי" חברתי ל"אהבה" חברתית ועד ל"טוב" חברתי

דה ואל (1996) זיהה בקרב הקבוצה החברתית הקופית את שורשי המוסר על בסיס מכלול מושגים של "ראוי" ולא-ראוי. הללו באים לידי ביטוי בתמיכה חברתית בחלשים, עזרה הדדית ובנידוי פרטים המזיקים לקבוצה. המושגים שדיברנו בהם לעיל, "1/0" ו"נכון", מתאספים למכלול הגופני-רגשי של הקוף כפרט. התנהגות מוסרית, כבר בקרב הקופים, היא מה שאנו מכנים בשם התנהגות יפה או נאותה. לכן, שורשי המוסר, מושג ה"ראוי", ייתוספו למושגי ה"נכון" וה"אהבה" בעולם הידע הגופני והרגשי שיהפוך בסופו של דבר, למושג ה"יפה" האנושי.

לקופים יש מטען גנטי כה זהה לשלנו עד כי חייבים אנו לשאול- מה יש בגנים שלנו שהפך אותנו לכה שונים? התשובה המקובלת כיום היא כינונם של יחסי תקשורת ומסגרת חברתית. את ההבדלים הללו ניתן, כך נדמה לי, לחלק לשלושת השלבים של התפתחות השפה, כפי שעולה כיום מתוך הממצאים הארכיאולוגיים.

שלב ראשון, ראשית השפה, לפני שני מיליוני שנה, עם הופעתו הראשונית של אזור ברוקה במוחו של ההומו-הביליס. התגובה החיובית, שחש ההומו-הביליס כאשר ייצר את כליו, שהם כאמור הפנוטיפ המורחב שלו, היא תחושה של "נכון". התגובה החיובית שבה חש מישהו מקבוצתו החברתית, שיכולה להתבטא בחיוך ואולי חיבוק, כיוון שעדין לא היתה שפה, עצם היצירה של הפנוטיפ המורחב החברתי, הייתה תחושה של "אהבה" ו"ראוי". כאן מופיע לראשונה, המושג "יפה" כחלק מהמכלול השלם של התחושות האלו. היחיד היוצר חש "נכון" חבר הקבוצה החווה את הפנוטיפ המורחב של אותו יחיד חש "נכון", חווה "ראוי" ומגיב בחיזוק חיוב, ומקרין "אהבה".

בשלב השני, החל להופיע ההומו- סימבוליקוס, עם הופעתו הביולוגית של ההומו-ארקטוס, לפני כמיליון שנה. דיקון (1997) מוצא בממצא החברתי-ארכיאולוגי את הרגע בו נוספה לכלים משמעות חברתית סימבולית, ואת הרגע בו הם הופכים להיות, מעצם הכנתם, עדות מחייבת לשימוש בשפה סימבולית, אותו הומו-סימבוליקוס מבוסס על ההומו-ארקטוס הביולוגיים, יכול להתחיל להפריד בין כלים שמשמשים למטרה חברתית אחת , כיוון שהם היו "נכונים" יותר לצורך כך, הם חשו ו"אהבו" אותם יותר, ובאופן סימבולי בסיסי, ולא קטגורי-קוגניטיבי מובהק, הם היו "יפים" יותר בעיניהם. לכן זו  גם הפעם הראשונה בה עלולה להתרחש התנגשות פנימית, בין התגובה הגופנית "נכון" פנוטיפית כלפי הפנטיפ המורחב האישי של היוצר, לבין התגובה הקוגניטיבית אישית, שהיא מובנית חברתית ומבוססת תגובות "אהבה", שיכולה לקטלג את הכלי ל"אהוב פחות" או "לא אהוב". וזהו רגע לידתה של הביקורת העצמית.

בשלב השלישי של התפתחות השפה, בין מאתיים למאה אלף שנה, מופיע ממצא חומרי אשר הוא כולן משמעות סימבולית, מבלי שתהיה לו כל נשמעות פונקציונלית חוץ-סימבולית, שיאו של תהליך זה, הוא בהופעתו של השפה כישות קוגניטיבי שלמה, אשר העדות הארכיולוגית שלה היא הופעתם של ציורי מערות, מעט לפני המהפכה החקלאית (לפני כ-12,000 שנה). כך, רגע לפני המהפכה החקלאית, היופי מקבל משמעות קוגניטיבית-חברתית, כחלק בלתי נפרד מהשפה האנושית וההבניה הקוגניטיבית של היחיד. והללו מתבססים מושגים חברתיים חדשים ומובנים קוגניטיבית:  "טוב" ורע. כאן ההתנגשות בין תחושת ה"נכון" הגופנית, לבין התגובה של רע, היא חמורה מבעבר.

נפרט את מושג הטוב והרע של האדם רגע לפני המהפכה החקלאות: ליופי הראשוני של תחושת ה"נכון" הפנוטיפ מתלווה גם הפנוטיפ מורחב האישי והחברתי.היופי השני של תחושת ה"אהבה" לאחר ולסובב האישי-חברתי ותחושת ה"ראוי" החברתי. היופי השלישי של ה"טוב" החברתי. ההתנגשות בין שני מדדי היופי הראשונים למדד היופי השלישי יכולה להביא להולדתם של פרדוקסים רבים.

חלק ג' – שד האם

כאשר תינוק שוהה בבטן אמו, הוא חש תחושה חזקה של שלמות גופנית, אותו "נכון" תאי-פנוטיפי שדיברנו בו בראשית הדברים. הוא יוצא מן הבטן וחש ב"נכון" וב"אהבה" המתלווים לה. מגעם, ריחם וקולותיהם של הוריו, יהיו ה"פנוטיפ המורחב" שלו עוד לפני שפקח את עיניו, יצר בידיו, פסע ברגליו – כל אלו שהם יסודות ה"יופי" הגופני שלו מכיוון שהם "נכונים" לו פנוטיפית ומהווים את הפנוטיפ המורחב שלו.

מחקרים אנתרופולוגים שנעשו בקבוצות שבטיות מראים (טורנבול 1962; לידלוף 1975) כי בקבוצות שאינן מפותחות מבחינה טכנולוגית, אין ריחוק רב בין הילדים להורים ולקבוצה החברתית, בקבוצות כאלה הילדים גדלים להיות הרבה יותר שלווים מן הילדים העירוניים/מערביים קבוצות חברתיות אלו מכונות , על פי אסכולת פרנקפורט, קבוצות "אורגניות" האדם אינו מתקיים בהם כיחיד, הוא אינו יחידה גופנית עצמאית, זהותו האישית , הדרך שבה הוא תופס את עצמו היא כחלק אינטגראלי מן הקבוצה. בין היחידים מתקיימים יחסי הכלה הדדיים. ההנקה לדוגמה, בקבוצות אלו נמשכת מספר שנים עד שהילד עוזב את השד באופן טבעי. אין ביניהם עלבונות הדדיים, אלא הכלה. פגיעה פיזית אינה מובילה לבכי אלא לצחוק. במקרים הקיצוניים, כאשר משהו בכל זאת בוכה, מתארת קבוצה כמזדהה ואף חווה את כאבו של היחיד. באותן קבוצות יש כמובן פחות חוקים של טוב ורע, אבל העונש על הפרתן חמור יותר מאלו המקובלים בתרבות המערבית.

ישנו עוד שוני בין התרבות המערבית לקבוצות עליהן דיברנו לעיל, זהו השוני בתפיסת הזמן- מרחב, העבר-עתיד. לקבוצה הנידונה כמעט ואין תפיסה של עבר רחוק או עתיד רחוק. הוויית החיים נוטה ברובה לכאן ועכשיו, כשאת הזמנים והפעילויות קובות שעות היום והלילה וחילופי עונות.חוויית הרגע מאפשרת ליחיד בקבוצה זו לחוות את מרחב החיים שלו לפרטי פרטיו. להבדיל ממני, שחלפה חצי שנה עד שמצאתי את הזמן לטייל בשכונת מגוריי החדשה. חוויית ה"נכון" , ה"אהבה" וה"מורחב" החברתי עמוקים יותר מאשר בתרבות המערבית. הם מאפשרים חווית חיים גופנית מלאה יותר. ה"יפה" שנובע מתוך ה"נכון" וה"אהבה" גמישים מאוד. וה"יפה" הנובע מה "פנוטיב המורחב" עמוק מאוד בהבנייתו החברתית.

חלק ד' – אסתטיקה מפחידה, אלימה ודוקרנית כמפתח לנשגב  

מספר אלמנטים חדשים שנוספו בתרבות המערבית לא היו בימי המהפכה החקלאית. הילד בתרבות המערבית הופך, בשלב מוקדם בחייו, לאחר. הוא מופרד משד אמו לאחר זמן קצר ביותר והוא מושם בחדר אחר. (פופר 1970) בהגדרתו את היחיד חושף לפנינו את עצמתה של תחושת האחרות: מהרמה הגופנית-פיזית המופרדת במרחב הביתי, אל רמת החוויות הסובייקטיביות שמקורה במגוון הקבוצות החברתיות שאליהם נחשב הילד, ועד לרמה והידע האינטלקטואלית השונה של כל ילד בנפרד. כל החוויה המערבית הזו, על שלל גווניה, היא עדיין בגדר הנסבל עד גיל שש, ואז שולחים את הילד לבית הספר. שם, הוא נמדד ושמים עליו תג. ציוניו ייצגו אותו בכל אשר יפנה. ההתנהגות אליו תקבע בהתאם. ילד טוב, שזוכה לאהבה, הוא ילד שמקבל ציונים גבוהים. מחקר שקראתי, שאיני זוכר את מקורו, הראה כי כמות החיוכים שילד מחייך מגיל שש יורדת בשמונים אחוז ליום.

בתרבות המערבית מוענק יתרון כלכלי לאלו אשר יש בכוחם ליצר את הפנוטיפ המורחב החברתי. קבלת ה"אהבה" בהווה ובעתיד. ציוני הילד ומידת הכוחניות שהוא מפגין, וצרופים שונים ומשונים של שניהם(ציונים ופורענות", יקבעו את מידת ה,אהבה" שבה יזכה מחבריו והוריו. כאן מתחילה חווית החיים של התרבות המערבית להתקיים במסגרת העבר-עתיד האישי. אמנם הידע הוא גם הכלי דרכו יכול היחיד לחוות את היפה הנשגב, אולם הלימודים בבית הספר נבנים על מנת לבחון את מידת האנליטיות והכוחניות של הילד, ולא כדי להעבירו את הדרך אל ה"נשגב" המבוסס על שילוב בין מערכת ההכרתית והגופנית של האדם.

מרחבי קצה אלו מאפשרים ניתוק מחוויית החיים היומיומיים המבוססים על העבר-העתיד. זאת מעין הפסקה בלבירינט העירוני. אפשר לרדת לשם עם הכלב, ולדבר בגלוי עם בעלי כלבים אחרים. אם אתה אוהב את הכלב שלך, ואתה אוהב אותו, כי הוא כמעט היחיד שנותר, הוא גדל להיות כלב אוהב, והוא מתחבר עם כלבים אחרים. בעליהם מקבלים אישור לתקשורת הדדית. זה נעים, בתוך המולת העיר,מגע שמבוסס על כאן ועכשיו. בפארק, לא שואלים אותך מה אתה עושה למחייתך, תג המחיר לא קובע את מידת היופי שלך. מדברים על הכלבים. ניתן ללכת בשבילים לאט, כל פרטו מופיע. עוצרים להביט בעץ שעוטף את הבטון בשולי השביל, ומפליגים במחשבות פילוסופיות

בדבר עצמתו של הטבע. שיר הייקו קטן בתוך החוויה המערבית. ,ורד בידי/ עקבות רגלי/ במדבר סהרה" (שיר שכתבתי לנסיך הקטן).

הלילה בעיר הוא גם מרחב קצה. אנשים מתחברים לרגעים. רגעים קטנים לכאורה, אך הם מספקים לאדם תחושה של חיבור ומשמעות. תחושת האחרות נעלמת לכמה רגעים "אהבה בתל אביב…", וזוג זרים מגשימים את עצמם, דוברים בלהט יצירה, נמזגים איש אל רעהו. רעב המגע התמים מתפרץ, כמו נווד במדבר שהגיע אל הנווה אחרי ימים של הליכה. באותו רגע טהור ויחיד, אתם יכולים לנחש, הם הכי יפה בעולם זה לזה, והם חשים את חמות הבדידות מתרסקת (פרום 1956). "כשהחושך ירד, רקדנו לבד, בעולם שכבר אין בו ממש" (יזהר אשדוד).

האסתטי הוא השלב האחרון של התפתחות מושג היפה, הוא מקושר אל כל מרחב המושגים האנושיים שהתפתחו מתוך יחידת ה"נכון" של החיים הביולוגים הקטנים ביותר. בעולם החברתי הפוסט מודרני, עולם המושגים שבין הנכון ללא נכון הוא עצום ומגוון. היפה מגוון מאוד, והאסתטי, שהוא השלב האחרון של התפתחות היפה, מבוסס על ההכרה האינטלקטואלית. לאנשי המהפכה החקלאית לא היה מושג כזה של אסתטי המבוסס על הבניה הכרתית החומרית. האדם המערבי, מתוך עילפון החושים היומיומי שלו, יחוש תחושת התעלות עצומה למראהו והבנתו של היופי האסתטי, יהיה זה משפט גדל, יהיה זה ציור של אשר או המוזיקה של באך. אן זה פוסל את יופייה של היגואר החדשה, אין זה פוסל את מקומו של הבית וחבלי ילדות שמעלים תחושה של יופי והתעלות, בלי קשר לרמה האסתטי של המקום. אין זה פוסל את יופיו של הכותל עבור היהודי המאמין. אין זה פוסל את יופייה של ההתנהגות הראויה, המוסרית. אן זה פוסל את יופיו של הסל המדהים שהכנסתי בשבת. אי זה פוסל את יופיו של הקשר העמוק הבין-אישי האמיתי, ההדדי והמכיל.

סיכום ואופטימיות

ראינו בהבזק, כיצד התפתח מושג היופי לאורך התפתחות עולם חיים. כיצד אדם מורכב ממיליארדים של יחידות חיות קטנות המגיבות אל ה"נכון". כיצד היונקים מסוגלים לאהוב, וכיצד הקופים כבר מכילים את המושג "ראוי". ראינו כיצד קבוצת ההומו סימבוליקוס הקדום מכילה את מושג היפה עוד לפני הולדת השפה, וכיצד התפתחותם של השפה והקבוצה החברתית הקוגניטיבית יפה יותר. החברה המערבית, בזרועותיה של ההתפתחות הטכנולוגית, הביאה להולדת האסתטיקה הקוגניטיבי במקביל לפוטנציאל היקום של כל שאר המושגים שלעיל. נכון – על סמך פעילויות גופניות (עבודה של הפנוטיםיפ ), האהבה – קרבה הדדית וחום בין-אישי – פעולה על פי חוקי המוסר האנושיים הטוב – פעולה בגבולות חוקי החברה. האסתטי – פיתוח אינטלקטואלי וחוויית הנשגב הקוגניטיבי.

נדמה לי, לאורה של התפתחות המהירה שחלה בילדים במשך חמישים השנים האחרונים, כי אנו עומדים על סף עידן חדש, הילדים היום קולטים מידע במהירויות עצומות, וידע אינטלקטואלי טכנולוגי, כפי שהוא נתפס על ידי אבי, אינו עוד אורים ותומים. אני צופה כי העידן החדש יהיה שילוב של ידע חיצוני טכנולוגי עם ידע פנימי רגשי. איני יודע כיצד יקראו לרמה כה גבוהה של יופי, אך אני מצפה לבואוץ

מקורות:

דוקינס, ר. (1989), הגן האנוכי. תל אביב: הוצאת דביר.

פרום, א. (1956/2001), אמנות האהבה (תרגום לוי, ד) תל אביב: הוצאת מחברות לספרות, זמורה-ביתן.

Deacon, T. (1997). The Symbolic Species – The Co-Evolution of Language and the Human Brain. New York: Penguin.

Dennett, D. (1996). Kinds of Minds. New York: Touchstone.

De Waal, F.(1996) The Origin of Right and Wrong in Humans and Other Animals. Boston: Harvard university Press.

Liedloff, J. (1975), The Continuum Concept. Tel Aviv: Alternativ.

Popper, K. R. (1972). Objetive Knowledge. London: Oxford University press.

Turnbull, C,M. (1962). The Forest People – A Study of the Pygmies of the Congo. New York: Simon and Schuster.

ה