הממסד התיאטרוני הישראלי
- 02/01/2018
- זמן קריאה מוערך: 7 דק'
אני במאי ומחזאי זה מעל 30 שנה.
מגיל 18.5 הקמתי וניהלתי את התיאטרון העירוני לילדים ולנוער שליד עיריית הרצליה.
בהמשך הקמתי וניהלתי עוד 3 גופים תיאטרונים גדולים, ביניהם 2 תיאטרונים ומרכז גדול לאומנויות הבמה.
עם שחרורי מצה"ל (גלי צה"ל, להקה צבאית) שירתתי במסגרת מילואים מעל 20 שנה כבמאי אירועים של הפרויקטים הגדולים ביותר שנעשו בישראל עד כה.
במסגרת האזרחית כתבתי, הפקתי וביימתי מאות פרויקטים במסגרת: מרכז ההסברה של ממשלת ישראל, ועד הפועל דאז, משרד החינוך וכן במגזר הפרטי.
בשנה האחרונה לאחר שנים הרבה וכאיש מקצוע בתחום אומנויות הבמה, נשלחתי ע"י איגוד האומנים לשמש כמעין שופט בפרס האקדמיה לתיאטרון הישראלי.
בשעות הרבות שהתרוצצתי בין התיאטרונים, כתבתי מחזות מקוריים, הגשתי אותם לתיאטרונים וחלקם אף התקבל, חוויתי את מה שהמאמר מתאר והוא נכתב יום לאחר הגשת התפטרותי מהאקדמיה לתיאטרון.
לאחר צפייה ברוב הצגות הרפרטואר של התיאטרון במסגרת פרס האקדמיה ולאחר מחשבות הרבה, החלטתי להתפטר מהאקדמיה. להבא, כשארצה לצפות בהצגה, אשלם ממיטב כספי.
אינני מעוניין לצפות ולעשות כבוד לממסד מגמתי, אטום, גזעני, שאינו מכבד הסכמים והתחייבויות, שהמחזות בו נבחרים עפ"י קשרים נסתרים וגלויים (ולא עפ"י איכותם) ואינו בעל כשרון רב.
בשנה שהתרוצצתי בין תיאטרוני ישראל גיליתי כמה מושחתת המערכת.
כמה כספי ציבור יוצאים לחינם לשמן עוד כיסים של הקליקות הסגורות.
כמה צרמו לי ערמות הסושי והסלמון בטקס הפרס, לנוכח אלפי משפחות רעבות בארץ.
אך לא פחות צרמו לי חלק מהבחירות ההזויות בפרס.
אני בוש ונכלם ברוב מה שראיתי. אני מתבייש ממש שרציתי כל כך להיות שם.
היום אני יודע כי כוחה של הצביעות יכול להימחק רק מול כוחה של האמת.
לידיעה כללית ולעניות דעתי, להתרוצץ בין כל ההצגות ההזויות הללו, להפסיד שעות עבודה, לשלם על חנייה, לתת חוות דעת וכד' – זו עבודה ממש.
אני רואה בזה ניצול שכל כך אופייני לממסד זה. זאת כמו פסטיבל עכו, פסטיבל פותחים במה, התיאטרונטו וכן הלאה וכן הלאה.
מדיניות זו בזויה בעיני ואעשה ככל שביכולתי במסגרת החוק לשנותה.
לא יעלה על הדעת ש – נהג, מורה, פקיד, איש מחשבים יקבלו שכר עבור עבודתם ואנו האומנים נתחנן על פרנסתנו ויעמידו בפנינו שורה כל כך ארוכה של אנשים מושחתים ושחיתות ממסדית.
לכאורה קיימת איזושהי מוסכמה שבשתיקה שלנו האומנים והיוצרים השונים אין חשבונות לשלם…
מיום ליום מסתבר שרק למנכ"לים, למחזיקי המשרות בתיאטרונים ובמוסדות התרבות השונים ולמקורביהם מותר.
כיצד שורה ארוכה ארוכה של אנשים מחזיקים בכמה וכמה משרות בו זמנית?
במאי הבית כאן הוא מנהל אומנותי שם. דרמטורג פה, יהיה מחזאי שם. מנהל תיאטרון שם, הוא שחקן פה.
מן הראוי שהדבר ייבחן לגופו של עניין. ומן הראוי שכל מלחכי הפנכה המתוקצבים מכספי ציבור, יתחילו לתת דין וחשבון מפורט למנהל התרבות ולמדינת ישראל.
מן הראוי שאנשי האקדמיה האוניברסיטאית, הקוראים לעצמם סמני תרבות, יתחילו להניע את איברי גופם המדושנים ולהתחבר לשטח. אני בוש במדינה שאנשי האקדמיה היושבים במגדל שן הזוי באוניברסיטאות, עומדים אילמים ועוצמים עיניים מול העוולות המתרחשות בתיאטרוני ישראל והאימפוטנציה האומנותית. זאת למעט פרופ' שמעון לוי ומר שמעון לב ארי.
לאן נעלמו הסקרנות, מידת ההשפעה על מקבלי ההחלטות השונים? האם כוסיות הוויסקי והקוויאר שהם מתענגים עליהם עם מנהלי התיאטרון ונושאי המשרות טשטשו את חשיבתם והאמת המקצועית שהם מתהדרים בה?
מדוע כל כך הרבה הצגות איכותיות נבעטות ע"י התיאטרון הרפרטוארי ונשלחות לפרינג'?
איזו משכורת אפשר להוציא מפרינג'?
וכמה הצגות שלא מחוברות להוויה הישראלית עוד אפשר לקחת, למחזר, ללעוס, להקיא ולהעלות?
כמה אפשר עוד לראות אנשים לא מקצועיים עומדים על הבמה ומגמגמים את הטקסטים שלהם?
ושלא יעזו להגיד שחסר כותבים! יש כותבים ויש בשפע. יש גם במאים ושחקנים מצוינים.
אבל הם רוצים רק את שלהם, עד כדי כך שהשחקנים הכושלים שלהם הופכים לבמאים, למנהלים האומנותיים ולפודלים של הממסד התיאטרוני הבכיר.
עד מתי יחסום הממסד התיאטרוני אנשים כישרוניים שאינם שייכים לקליקות המרושעות והסגורות שלהם?
עד כדי כך, שהם מעדיפים להעסיק פדופילים ששייכים לקליקות שלהם, אך לא אותם אומנים שמחוץ למסגרות שידעו לתחום כל כך טוב.
הרי בכל העולם הפרטיקולארי/אינדיבידואלי מקבל מקום של כבוד בעיקר במקצוע זה. רק לא כאן!
כאן, אם ממסד זה נפגש עם יוצר/אומן בעל עמוד שדרה, הוא חושש ופוחד.
הוא מוצג כאלים, כמטורף, כעושה בעיות.
האלימות האמיתית היא של הממסד התיאטרוני – אלימות נוטפת צוף,צביעות, גזענות, שתיקות אפילות, רצח נפשי, רצח יצירתי ורשע. עד כדי כך ששנאת החינם חוצה את כל הגבולות האפשריים.
אנשים רבים בממסד זה אלימים, עושי בעיות ועל חלק גדול מהם אפשר להצביע כעל מטורפים.
אז???
להן כמה תשובות לשאלות שבתקציר.
התיאטרון הממסדי הישראלי פועל אך ורק בשיטת ה-"תן" ואתה האומן לא תיקח.
ואם תיקח זה יהיה רק אם אתה "מקורב של" או אחרי תחנונים ולחצים הרבה, תוך שבירה וטשטוש קוויי אופיו של האדם באשר הוא.
התקציבים מגיעים ממינהל התרבות של מדינת ישראל (מכספי המיסים שלכם ושלי) וממכירת כרטיסים.
דוגמאות: תיאטרון בית ליסין מגלגל תקציב של מעל 20,000,000 ₪ ב שנה .
הבימה/הקאמרי מגלגלים תקציבים בסדר גודל של 50,000,000 ₪ כל אחד.
תיאטרון החאן כ-9,000,000 ₪.
מנכ"ל תיאטרון בישראל מרוויח בממוצע כ-30,000 ₪ לחודש ועלות שכרו עולה על 50,000 ₪.
עלות שכרו של מנהל אומנותי בתיאטרון גדול עולה על 40,000 ₪ לחודש.
עלות שכרו של מנהל אדמיניסטרטיבי דומה וכך גם במאי הבית.
החשבון פשוט – מדובר בסדר גודל של מעל 150,000 ₪ לחודש רק למשרות הבכירות.
בסה"כ כ-2,000,000 ₪ בשנה מתקציב התיאטרון הולכים למשרות הבכירות.
בנוסף, עוד כ-3,000,000 למשרות שונות בתיאטרון קטן.
בתיאטרון גדול מדובר בסדר גודל של 10,000,000 ₪ לעובדים.
כל זאת, עפ"י קריטריונים כתובים וברורים של מינהל התרבות.
יתרת הכסף נכנס לכאורה ועפ"י ניקוד ממכירת כרטיסים, תרומות, עיריות וכן הלאה.
יש כסף, תמיד היה, ותמיד יהיה. שכן לחם ושעשועים הוא אחד החוקים החשובים לקיומו של כל ממסד.
עם כך, לאן באמת הולך הכסף?
כיצד זה שהפקות שלמות בפסטיבל עכו, מקבלות תיקצוב זעום של כ-5,000 ₪ להפקה?
כיצד אומנים ויוצרים נדרשים לשווק/להפיק בעצמם מחזותיהם בתיאטרונטו ואינם מקבלים אגורה?
כיצד זה בפסטיבל "פותחים במה" של תיאטרון בית ליסין, האומנים אינם נחתמים על חוזה ראוי ומשולמים כדת וכדין?
התשובה פשוטה – התרבות הישראלית הרפרטוארית יכולה להתקיים אך ורק מאומניה העניים. הם הגלגלים האמיתיים של התרבות.
לכן הממסד התיאטרוני השבע מבקש לשמר עוני זה וזעקתם של האומנים להתפרנס בכבוד.
אין ולא קיים תיאטרון המפסיד בישראל.
כולם מרוויחים, זאת למעט האומנים שאינם שייכים לקליקות הסגורות.
אלו המאושרים השייכים לקליקות יקבלו חוזה שמן, תוך שמירה שבשתיקה על חוזים עתידיים.
"בנו ומקורבו של" יאכל וישבע מנתח התרבות הדשן על כל טעמיו, צבעיו, גווניו וניחוחותיו.
אחד הסיפורים המסופרים בחדרי חדרים בעולם התיאטרון מהווה דוגמא קלאסית לאיך שהדבר מתנהל.
ברוסיה הרחוקה שבתחילת הקמת תיאטרון הבימה נולד תינוק רך, יפה ודשן.
עם לידתו ממש לקח אביו (שהיה משחקני הבימה) כפית כסף קטנה, שם בתוכה טיפת דבש ואת הכפית דחף לפיו של התינוק הרך והכריז: "בבוא היום אתה, בני הקט, תהייה מנכ"ל הבימה". וכך היה.
סיפור זה הפך עם השנים למדיניות, ומדיניות זו הפכה לסיוטם היום-יומי של האומנים המוכשרים באמת.
כיום מפוצלת משפחה זו ומיטב בניה משמשים כמחזאים, במאים, יוצרים ומנהלים אמנותיים המחזיקים בכספים רבים הניתנים ע"י הממסד.
כיצד נבחר הרפרטואר? כיצד מרשים לעצמם כל מנהלי התיאטרונים להעלות שורה ארוכה של מחזות משמימים, שאינם משקפים את רוח התקופה והוויה הישראלית של היום.
התשובה פשוטה – שרירות לב, רוע, גזענות, בחירה של הפקות שאין צורך לשלם עליהם זכויות יוצרים, בחירת מחזאים ומחזאיות חלשים תוך שמירה על המשכורות השמנות והדשנות של נושאי התפקידים והמקורבים להם.
איך בכל זאת יכול לבוא שינוי?
להלן עשרת הדיברות של ישראל שארקי
א. פעל/י תמיד כחוק.
זכרו, במדינת ישראל קל מאוד להפליל אדם ולהשתמש בזרועות החוק ע"מ להפוך אדם ישר דרך לעבריין. האנשים בממסד התיאטרוני והטלוויזיוני יודעים זאת היטב ומשחקים בנשמתנו הרגישה והעדינה כל כך.
ב. אל תמכור/תמכרי נשמתך לשטן.
ג. אל תעבוד/תעבדי ללא חוזה, אף לא דקה אחת. זכרו, זה היושב מולכם מביא לביתו עשרות אלפי שקלים בחודש.
ד. אל תחשוש/תחששי לפנות לגורמים המממנים את הממסד התיאטרוני.
ה. המשך/י ליצור ללא לאות, לא לוותר. ככל שירבו יוצרים עצמאיים שאינם מוותרים כך יגבר כוחם.
ו. אל תאמין/י לעולם למנהל תיאטרון כלשהו, לדרמטורג, לסמנכ"ל כספים האומרים לכם שאין כסף.
ז. אל תיתן/י למחלקות האומנויות בתיאטרונים לשמש כחסמים לכאורה נחמדים אקדמיים ולהבין כי לאלו אין כוח כלל וכלל.
ח. דרוש/דרשי להוציא לאור רשימת כלל הלקטורים בכל תיאטרוני ישראל, לדרוש הוכחות כי המחזות נקראו, ולדרוש סיבות לאי קבלתם.
ט. אל תעשה/תעשי עסקאות מול סוכנים כפולים שלכאורה ייצגו אתכם מול התיאטרונים. עשו איתם חוזים רק כאשר מדובר בחו"ל. כאן בארץ – פנו לעו"ד ובקשו כי הוא יעמוד מול התיאטרונים. זכרו – אף תיאטרון, מנהל/ת אינם מעל החוק. גם מדינת ישראל אינה מעל לחוק.
י. היה/היי נאמן/ה לעצמך ולעצמך בלבד וזכור/זכרי – לא לעולם חוסן.
מצ"ב קישור למאמר פרי עטו של מר שמעון לב ארי – הצעה לשינוי ארגוני בתיאטרון הישראלי
http://sofrim.org.il/index.php?option=com_content&task=view&id=155&Itemid=54
לכן, מהיום והלאה אקדיש כל רגע פנוי מחיי על מנת שאמת זו תצא לאור – עיתונים בארץ ובחו"ל, טלוויזיה, אינטרנט, מינהל התרבות וממשלת ישראל.
ולמרות הכל, אמשיך ליצור ללא לאות ועם זאת, ללא כל בושה, אמשיך לשלוח מחזותיי לכל תיאטרוני ישראל, עד כי יבוא היום והם יעלו עלי במות או עד כי אקים תיאטרון רפרטוארי בניהולי ואראה אותם בו.
ואל נא תטעו בי – לא מדובר בתיאטרון עדתי, מגדרי, חברתי.
אלא בתיאטרון שייגע בכל, תיאטרון אמיתי לקהל.
אינני שייך לקבוצה עדתית, חברתית או פוליטית כלשהי. אני אומן ישראלי, יוצר בפני עצמו.
אני לא הפודל של אף אחד במדינה.
מצ"ב קישור לאתר הפסיפס, תיאטרון ישראלי חדש
http://hapsifas.co.il/
ישראל שארקי
במאי ומחזאי
-
כיצד ליצור הדפסות על קנבס?
מהי הדפסת קנבס?הדפסה על קנבס מתבצעת על ידי העתקת תמונה מהקובץ הדיגיטלי...
-
צילומי הריון עם המשפחה
תקופת ההיריון היא אחת התקופות המרגשות בחייך, במהלכה את בשיא פריחתך...
-
צילומי בוק לבת המצווה
אין זה סוד שבשנים האחרונות, חגיגות הבת מצווה הפכו להיות הפקה גדולה...
-
פסטיבלי תיאטרון - סקירה כללית
רוב הפסטיבלים הנערכים בעידן המודרני, מכילים אירועי אמנות, לעתים בשילוב...
-
הדרמטורג-המחזאי, יחסי אמפטיה-אפטיה
אם כך, דרמטורגיה הינה תורת/מחקר המחזות/המחזאות, בדיוק כפי שביולוגיה...
-
לכתוב בנקודתיים - פרק א'
בקט שאל : מה עשה אלוהים לפני היצירה?".המושג "תיאטרון" מקורו ביוונית עתיקה...
הוסף תגובה