לכלוך על הקיר

הוא אוהב לשכב על הגב במיטה שלו.
ככה, פתוח. בלי שום הגנות. 
לא מכורבל, לא מכונס, לא מקופל – שרוע על גבו ופניו לתקרה. 
גם את הכרית הוא לא שולף מתחת לשמיכה ומתחת לכיסוי המיטה החום. 
לא צריך, הוא חוזר ואומר לאימא. לא מפריע לי. לא משנה. תפסיקי! 
אימא מסדרת לו את המיטה בכל יום. לא מפסידה אף יום. גם בימים שאינה מדברת אליו מלה.
אולי במיוחד בימים שאינה מדברת אתו? 
הוא עוזב את החדר שלו עם התרמיל על כתף אחת, את שרוכי הנעליים קושר במטבח תוך שהוא שומט את התרמיל על הרצפה כדי לשתות את הקפה. 
אימא מכינה לו קפה שרובו חלב. זה מפני שאתה לא מסכים לאכול שום דבר בבוקר, לפחות שתשתה קצת חלב, היא אומרת. הוא שונא את הקפה הזה, החלב כבד לו בבטן, עושה לו מהפכות שם, אבל מצד שני – כך אפשר לשתות אותו במהירות מפני שרובו עשוי חלב קר ורק מעט מים חמים בקרקעית הספל ממיסים את הקפה ואת שתי כפיות הסוכר. 
זה מתוק מדי, הוא אומר לה. 
בסדר, היא עונה. לא שמתי לב. אתה צריך את הסוכר, אם היית מסכים לאכול משהו בבוקר… אבל הוא לא יכול לבלוע כלום. שלוש-ארבע לגימות גדולות והוא מחסל את ספל הקפה, לפעמים אפילו בלי להוריד את התרמיל מהכתף. ביי, הוא אומר מעבר לתרמיל ששוב תלוי לו, כבד מאוד על הכתף הימנית. יש לי שעת אפס, אני לא זוכר מתי אני גומר ללמוד היום. ויוצא. 
הוא לא יודע בדיוק מתי, אבל מנחש שאחרי שהוא יוצא מהבית אימא לוקחת את הספל החמים-עדיין ומניחה בכיור, מזרימה לתוכו מעט מים והולכת לסדר לו את המיטה. 
בכל אופן, כשהוא חוזר מבית הספר, בצהריים, לפעמים מאוחר יותר, בערב, המיטה שלו תמיד מסודרת. כיסוי המיטה מתוח בקווים ישרים לאורך הקיר, מהודק מתחת למזרן. הפיז'אמה, הכרית והשמיכה רכוסים היטב מתחת לכיסוי המיטה החום. 
הוא אוהב לשכב על הגב. גם בחורף, כשקר. 
לא, לא, הקור לא מפריע לו. 
ראשו נשען על הקיר מעל הכרית. שתי כתפיו נלחצות אל הכרית, אל המקום בו הראש היה אמור להיות מונח. 
לא כואב לך הראש? אימא שואלת. 
ממה? הוא עונה. התשובה הסדורה והשגורה. 
מהקיר, מהלחץ של הקיר – היא עונה.
לא. לא כואב לי כלום. הוא עונה. כבר שנים כך. 
שנים? כמה שנים הוא כבר חי… מספיק שנים כדי שמעל המיטה, מעל התפיחה של הכרית שמוגנת על ידי כיסי המיטה, ייווצר כתם של לכלוך. 
תראה את זה, היא אומרת לפעמים. זה לא לכלוך, זאת סתם זיעה, זה טבעי, למה שלא תוציא את הכרית כשאתה שוכב ככה. לפחות לכרית אפשר להחליף ציפית. בשביל זה המציאו את הדבר הזה! 
אבל הוא לא עונה. 
מדי פעם היא משפשפת את הכתם בכל מיני חומרים חדשים שהיא קונה בסופר-מרקט, או מבקשת במיוחד מהעוזרת שתנסה להוריד את הכתם. אבל הצללית שלו תמיד נותרת שם, אף פעם אי אפשר להוריד אותה לגמרי. 

הוא הולך ברחוב. שרוך אחד של נעלי ההתעמלות שלו נמשך אחריו. לפעמים קורה שהוא קצת ממהר. 
בעצם – לרוב קורה שהוא ממהר. תכף יאחר לשיעור הראשון. 
ולמרות זאת, ובכל-זאת תמיד הוא נעצר במקום כלשהו באמצע הדרך. 
נעצר ועוצם עיניים. 
מי שרואה אותו מהצד לא ממש שם לב לנער הזה. יש לו תרמיל שחור שתלוי על הכתף, יש לו שיער קצר קצת, מעט פרוע, סוודר מגודל, אפור או ירוק-אפרורי, לנעלי התעמלות שלו יש בדרך-כלל שרוך אחד שלא נקשר כמו-שצריך, נגרר אחריו על המדרכה. הוא נעמד לרגע באמצע הדרך. לפעמים סמוך לקיר בית-המרקחת במעלה רחוב עזה, כאילו נשען עליו מרוב עייפות. לפעמים זה דווקא קורה לו באמצע המדרכה, בין כל הולכי הרגל הממהרים של שעות הבוקר, ממש שניים או שלושה מטרים לפני תחנת האוטובוס.
כך הוא נעצר, ועוצם עיניים. 
הוא בעצמו לא שם לב שכך הוא עושה. 
זאת השממית שפתאום קוראת לו לעצור. 
אבל היא לא קוראת לו בקול שאפשר לשמוע באוזניים. שממיות לא משמיעות קולות קריאה מהסוג שיכול לגרום לנערים כמוהו לעצור באמצע הליכתם. או לפחות – זה מה שהוא יודע על שממיות. 
היא פשוט מופיעה שם. וכשהיא מופיעה הוא חייב לעצור. 
וכשהיא מופיעה הוא חייב לעצום עיניים ולראות אותה כולה. 
והיא תמיד אותה השממית. 
צהבהבה, מעוקלת. ראשה המשולש מכוון לקצה זנבה המחודד. ארבע רגליה פרושות לרווחה, כריות עגולות בקצות אצבעותיה. היא לא זעה, אפילו לא מניעה את קצה זנבה. 
לפעמים הוא חושב שאם הייתה זזה קצת, אולי מניעה את ראשה, אולי מזיזה אחת מרגליה, זה היה עושה את הכל קל יותר. 
אפשרי יותר. 
איכשהו. 
אבל השממית הזאת כמעט שקופה. והיא דבוקה בחלל שמתחת לעפעפיו העצומים. הוא רואה אותה היטב, בבירור. והוא יודע שאין טעם לחכות שתראה סימן חיים. הוא מכווץ את עפעפיו בחוזקה ומכריח את עצמו לפקוח עיניים. וחוזר ללכת. 
לתחנת האוטובוס.
לפעמים הביתה (אם זה קורה אחרי הלימודים). 
לפעמים הוא קופץ לניר אחרי האימון, לפעמים בוחר בכוונה במסלול ארוך יותר הביתה והולך ברגל במקום לנסוע באוטובוס. כל אלה מקומות אפשריים לקפוא לפתע במקומו ולראות אותה.

אימא מסדרת לו את המיטה גם כשהיא כועסת עליו. 
גם בימים של דממה מוחלטת, גם כשהיא לא מדברת אתו. 
גם בימים שאינה אומרת לו מאום על כך שהוא לא מסכים לאכול שום דבר בבוקר. 
ובימים של הדממה הוא אינו יכול להגיד לה שאין צורך בסידור. מפני שזה טבעה של הדממה. שאי אפשר להגיד בה כלום. ואי אפשר שהוא יבוא לאימא ויגיד לה שהוא מקבל עליו את המיטה הסתורה בימים של ברוגז. 
מפני שהוא אינו יכול לדבר אתה. וממילא לא יכול להוסיף עוד מלה על המיטה. 
גם היא אינה מוציאה מגרונה אף רחש כשהוא פותח את דלת הבית בערב, בימים שהוא חוזר מאוחר בגלל אימון, או אולי מפני שהעדיף להעביר את שעות אחר הצהריים אצל ניר, או אולי ישב בספריה כדי לא לחזור הביתה מוקדם מדי לדממה המוחלטת. 
בימים רגילים הייתה יכולה להגיד בשקט – לפחות יכולת להודיע שאתה חוזר מאוחר, אני משתגעת כאן מדאגה. לפחות יכולת להגיד שאתה הולך לניר אחרי בית הספר, שלא אכין לך סתם ככה ארוחת צהריים שעכשיו אפשר ישר לזרוק. 
מפני שגם בימים רגילים היא שומרת מאוד שלא להרים את קולה. עוברת במסדרון שליד חדרו בשפשוף נעלי הבית שלה על השטיחון הקטן, ואף פעם אינה מתפרצת. לעולם לא. 
זאת לא אימא. 
אבל בימים של ברוגז היא לא עונה כלל כשהוא אומר לה, באיזה ויכוח קטנוני וכואב במיוחד – את לא מבינה למה אני מתכוון בכלל. מפני שהוא לא אומר לה כלום בימים של ברוגז. 
היא פשוט מסובבת את ראשה הצידה. כאילו גם לה היה זנב שפיצי, מחודד והיא מחליטה באותו הרגע להציץ בו. וכך הוא יודע שמעכשיו מוכרזת, ללא מלים, תקופת ברוגז חדשה. 
עדי אומר לו לפעמים: מה אכפת לך. תגיד לה איזה מלה, תביא לה איזה פרח מהשדה, תעשה לה איזה ציור כמו שהיית עושה כשהיית בכתה א'. אבל עדי רק מבהיל אותו יותר. 
לעדי תמיד היה קל יותר אתה, כך זה עם בכורים. הוא בעצמו הסביר לו את העובדה הפשוטה הזאת. 
ויש גם את אבא. 
אכן, יש גם את אבא. 
אבא שמסתכל על שניהם בעיניים פקוחות. אינו גורע עין. 
אבא אינו מסובב את המבט. אבא אינו משחק ב"כאילו", ב"נדמה לי". אבא אכן רואה הכל.
אבא שומע בדיוק כמוהו את הדממה שרובצת כמו בלון מחניק בין שניהם. הדממה שממלאת את כל הרווחים וכל החללים הקטנים ביותר ביניהם, שמתנפחת לתוך כל סדק ואינה מותירה מקום חופשי.
אבא גם רואה היטב את הלכלוך על הקיר.
הוא רואה את הראש המשולש של השממית השקופה. הוא גם רואה את המים שזורמים לכוס הקפה הריקה בכיור, הוא רואה את הברוגז כאילו היה חפץ שאפשר להרים בשתי ידיים ולהזיז ממקום למקום. 
אבל אבא אינו נוגע בו. אינו מזיז ממקום למקום. 
הוא רק רואה. 
זה תפקידו. 
אבא רואה. 
וממש כמו על המדרכה… יש רגע אחד מסוים, לפני שהוא מכניס את המפתח לחור המנעול ומסובב כדי לפתוח את הדלת אל האור והחמימות של הבית, אל קולות הטלוויזיה מהסלון ורעש ערבול מכונת הכביסה, אל ריח החומר שממלא את האוויר של חלל הבית – יש רגע אחד מסוים שבו הוא מרגיש שאינו מצליח לנשום. 
וגם הוא, כמו אבא, יודע כי הכל שטויות, כמובן. הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות: כל שצריך לעשות זה להתעלם ולבלוע רוק, דווקא. ואז אפשר לנשום בכוח גם את הנשימה שלא רצתה לבוא. זה הכל. 
ואז נעלמות השממיות, ואז נעלם המחנק, ואז נכנסים הביתה. 
ושם יש אבא שרואה הכל. ושם יש אימא שסידרה את המיטה. ולפעמים גם עדי נמצא, ואתו תמיד הכל פשוט יותר וקל. או לפחות אתו אפשר לדבר…
בחדר של עדי תלויים פוסטרים על כל הקירות. גם מעל המיטה, במקום שהכרית נמצאת. 
וכך קורה שלפעמים הוא חושב לעצמו איזה דבר נפלא זה, כרית. 
מלאה, ותפוחה, ורכה. 
עגלגלה. וחמה. 
אבל במקום בו הכרית שלו אמורה לרפד את הקיר כשהוא שוכב על הגב ומביט בתקרה אין אפילו פוסטר של קבוצת כדורגל, או של להקת דולפינים. שם יש רק כתם מעורפל של לכלוך על הקיר. 

בבוקר, כשהוא מצחצח שיניים מול הארונית הסגורה במראה, הוא שומע את הקריאה המשתקת של השממית. והוא מוכרח לעצור את השפשוף. המברשת נתקעת, ננעצת בין החניכיים לשפתיים. הפה מלא בטעם מנטה שנעשה חריף מרגע לרגע. הוא עוצם עיניים. 
היא שם. 
שקופה ודביקה ופוזלת לעבר זנבה. מעוקלת אליו בסיבוב גוף צהבהב. שום חומר ניקוי לא יצליח למחוק אותה מהקיר. אפילו לא ציור של פרח מאלה שהיה יודע לצייר כשהיה בכתה א'. 
נשימתו נעצרת לרגע, אבל הפעם הוא יודע מה לעשות. 
בשקט הוא מסיים לצחצח את שיניו. שוטף את המשחה במים שזורמים לכף ידו. הוא מקציף את המים בפיו ויורק לכיור. עוד מים בכף היד, מים קרים. מוקצפים בין שיניו ולשונו, הוא יורק לכיור. אוסף מים בשתי ידיו ומרטיב את פניו בכוונה רבה. המים קרים. הוא לא מפספס אף פיסת עור. משפשף בחוזקה במגבת שלו. שערותיו נרטבות. הוא אינו מנגב אותן, גם אינו מסרק אותן אחורנית באצבעותיו.
מאחורי הקיר דממה. 
הדממה שבינו לבין אימא תלויה ועומדת גם בינה לבין אבא בשעות הבוקר. האם החיים חוזרים למסלולם הרגיל כשהוא יוצא לבית הספר? האם חוזרים חילופי מלים וזורמים ביניהם אחרי שהוא גולש במדרגות אל המדרכה ומתחיל את דרכו ברגל.
עכשיו שקט בבית. הוא נזהר מאוד בתנועותיו. שלא ישמע רחש חריג. 
הוא פותח את דלתו הימנית של הארון. שם מונחים סכיני הגילוח החד-פעמיים של אבא. 
טוב, הוא חושב לעצמו. טוב שזאת לא חבילה חדשה. מה הייתי עושה אם הייתי מוצא כאן חבילה חדשה, אבא היה שם לב מיד אם הייתי מוציא מתוכה אחד הסכינים. 
הוא הופך את האריזה בין אצבעותיו. קדימה ואחורה. ארבעה יש כאן, מתוך שישה. 
אבל הוא אינו בטוח איך שולפים מתוך מארז הפלסטיק השקוף סכין אחד. לוחץ פה, לוחץ שם, נראה לו כאילו החבילה צריכה הייתה להיות מתוכננת כך שאפשר יהיה לשלוף מתוכה סכינים יותר בקלות. איפה המקום המסוים שצריך ללחוץ עליו כדי להקפיץ את הסכין? 
לבסוף הוא מצליח. 
בין אצבעותיו מונח חפץ מוארך. מלבני ודקיק. 
מצד אחד שלו הוא סגור במכסה פלסטיק שקוף. 
הוא תוחב את החפץ עמוק לכיס הקדמי של מכנסיו.
הקפה שלו מחכה במטבח. התרמיל שלו מחכה במסדרון. בשעת-אפס היום יש בוחן בהיסטוריה. 
זה לא הרגע לבדוק מה הוא יכול לעשות בו. רק לחכות לשעת כושר מתאימה. 

על השולחן במטבח מונח ספל הקפה שלו. נדמה לו כאילו כל סביבתו של הספל עטופה ענן סמיך. אימא אינה במטבח, וטוב שכך. השקט שחונק את שולחן המטבח נסבל יותר. הוא יודע שאימא יצאה מהמטבח בכוונה. פעם עדי אמר לו – מה אתה חושב, שהברוגז הזה קל לה יותר? 
ואבא?
היכן אבא. 
אבא הלך אחריה? אבא יצא מהמטבח בעקבותיה? 
איך אפשר לדעת. 
אי אפשר. 
הוא שותה את הקפה שלו בעמידה, בלגימות מהירות, ואינו משאיר אותו על השולחן. היום הוא בעצמו מניח את הכוס בכיור. אולי היא תבחין.
אולי היא תשים לב.
אולי היא ממש תעצור כדי לפרש את הפעולה הפשוטה הזאת. אבל, בעצם, הוא בעצמו אינו בטוח שהוא יודע למה התכוון. 
כשהניח את הספל בכיור. 
כשהזרים מעט מים לתחתית הספל כפי שהיא עושה בדיוק. 
אולי היא תכעס דווקא. 
מפני שבתוך הברוגז כל פעולה מקבלת ממדים אחרים. 
וצבעים אחרים.

הוא יוצא מהבית. תרמיל על הכתף, שרוכי נעליו נמשכים אחריו, יד ימין בכיס מכנסיו, ממשש את החפץ המוארך שהוציא מארון האמבטיה. 
מתי, עכשיו? 
ומה יגידו בבית הספר? 
ואולי עכשיו דווקא, כדי שהאחות בבית הספר תוכל לטפל בו. 
מה לעשות. 

אחר כך, כשניסה להסביר לאבא, וכשניסה להסביר לרופא בחדר המיון, כשניסה להיזכר בעצמו ולשחזר את סדר הפעולות, לברר עם עצמו האם היה היגיון שגרם לו לחשב צעדיו בזה אחר זה… 
כל מה שרצה להגיד זה שהעור הפנימי של זרועו כמעט בלט החוצה בגלל השממית, והוא היה חייב לראות אותה בעיניו.
"לא ניסיתי להוציא אותה…" הוא מלמל. 
והם לא שאלו אפילו – את מי.
"ממש לא רציתי להוציא אותה משם, אבל הייתי צריך לראות את הסיבוב של הזנב שלה…" 
הוא זוכר שהביט בחפץ שלקח מהארון של אבא, ראה את המבנה המשולש, חשב לעצמו שיש צורך לפרק ולשבור את מבנה הפלסטיק שמחזיק את הסכינים הקטנים. 
כנראה שעשה זאת, מפני שהעור על אצבעותיו היה שרוט. 
מפני שאי אפשר היה לעשות מה שעשה עם סכין גילוח שמיועד רק לגילוח של אבא. 
רק עם סכין דקיק מופרד. חד. 
הוא ניסה להסביר עוד משהו. רצה מאוד להסביר.
אבל – למי?
לרופא? לאבא? האם גם אימא הייתה שם?
אבל ההסבר הסתרבל לו בדרך, והוא כבר לא היה בטוח במה שרצה להגיד. 
ובעצם, כל מה שרצה לומר היה שמתחת לעור אפשר היה לראות אותה ברור יותר. מתחת לעור גם לא היו כאבים של שריטות שעצרו אותו. 
מתחת לעור היו עוד ועוד שרירים אדומים, והיה מבול של נוזל חם ודביק, אבל הוא יכול היה להבחין בקצה זנבה שחומק שם, אל בין השכבות, והוא מוכרח היה להשיג אותה. מה עוד יש שם, בין הרווחים, למה אי אפשר לראות לאן היא דוחפת בבירור. ומה היא מחפשת שם.
היד שלו התקררה, הוא הפך את כף היד והבחין בפליאה בקצות אצבעותיו הכחולות. 
ומה זה הכתם המתפשט על מכנסיו, כהה, חמים, מתקרר. והטיפות על הרצפה. 
ומה הסימנים על הקיר מעל הכיור בשירותי הבנים. אדום שניתז על הסיד הצהבהב. 
עוד לכלוך על הקיר.
"כי רציתי לראות עד לאן הזנב שלה מגיע…"