אימון עיסקי מורה מבוכים?

אימון אישי כמונח בכותרות, משמש כיום מונח שהחליף את נושא היועץ המלווה. בדיוק כפי שדסיפלינות  שונות מתפצלות עם השנים לכדי תת-דסיפלינות מתמחות,  כך התפצל האימון האישי מתוך גישות ניהוליות ומהווה כיום כ"מקצוע" בפני עצמו. במקרים מסומים מכנים את התהליך "חונכות" כאשר המאמן הוא "חונך" ל"חניך". במקרים אחרים מכנים את התהליך "ליווי" כאשר המאמן הוא "מלווה" את החניך נשוא הליווי.

א. מהו אימון אישי

מכל מקום, לא חשוב כיצד מכנים זאת העיקר בתהליך זה אותו אני מעדיף לכנות בשם "ליווי", הוא לעדכן ולתרגל את המבקש תוך כדי ביצוע מטלותיו היום יומיות. אכן, מהירות השינויים בחיינו השוטפים, גורם לנו להיות פחות מעודכנים. השינוי המהיר, מביא את אלו שלא עוקבים אחריו ומתעדכנים  להיות "בפיגור" מאחור. בעידן הטכנולוגי הנוכחי, בעל עסק, אינו יכול להרשות לעצמו לא להיות מעודכן. הוא אינו יכול לאפשר שהעסק שלו "יפגר" מאחור. כמו גם הוא אינו  שלא להגיב לרחשי השוק, לשינויי מגמה ולהתפתחות או חדירה של גורמים אחרים לשוק. עליו לתת מענה אד-הוק לכל הליך הקיים בשוק. מאידך, הוא אינו יכול להרשות לעצמו "מורטוריום" פסק זמן בו יעזוב הכול ולחזור לספסל הלימודים כדי להתעדכן ולשנות. כי לאחר פסק הזמן שייקח, הוא עשוי להמשיך ולא להיות מעודכן. זאת מאחר ותהליך הלמידה גזול זמן ומייצב מצב נתון שהיה קיים בעת הלימודים. בינתיים השוק מתפתח ומתגלגל קדימה ושוב הוא ימצא עצמו לא מעודכן.

לפיכך, נוצר צורך אמיתי בבעלי מקצוע שמעודכנים ומעדכנים עצמם באופן שוטף, אשר מציעים לאותו בעל עסק את העדכון המקצועי תוך "כדי תנועה" וביצוע שוטף של מטלות העסק. כך, יוצא אפוא בעל העסק נשכר ועלות מול התועלת שלו מתממשת באורח כמעט אופטימאלי. (אנחנו נחזור לחישוב האופטימאליות בסעיף "כיצד לבחור מאמן" בהמשך).

בין לבין, הצורך הזה לשפר עמדות ולהתעדכן תוך כדי תנועה, אינו נותר נחלתם של אנשי עסקים בלבד. כאן, עשו המאמנים צעד נבון כאשר הרחיבו את תת-הדסיפלינה הזו גם לאנשים אחרים. זאת, מאחר ואף ניהול משק הבית מהוה בעצמו "עסק" אשר יש לתת את הדעת לכל הנעשה בו גם מבחינה כלכלית.

ב. גישות שונות באימון אישי

אימון הינו ללא ספק יישום בפועל של תת-דסיפלינה אקדמית. ראשית הכוונה במונח "תת-דסיפלינה" מתייחס אל היות האימון נגזרת של דסיפלינות שונות (למשל, שיווק, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה, מנהל עסקים וכו'). כלומר, כל מאמן עשוי להגיע משטח אחר של חיים. כאשר אל תוך פעילותו כמאמן, מטיל את הידע הקודם שלו ואת הידע המצטבר שלו תוך כדי התאמתם לסיטואציית החיים בו הוא נתקל. מהיות האימון "מקצוע אקדמי" בעיקרו, הוא כולל בעיקרון מספר גישות המנתבות את התהליך כולו. כך,

מהיות כל המאמנים מוכשרים ובעלי ידע מוקדם שאינו מוטל בספק, נוצרו למעשה  "העדפות" של מערכי ידע מוקדם אשר לטענת העושה שימוש בהם, מהווה את ה"גישה המנצחת" הטובה ביותר. כאן ננסה להעריך מספר תפיסות כלליות המסתמנות בתהליכי האימון.

מקובל להניח כי באמון אישי ישנן חמש גישות עיקריות. אני,  מחלק את הגישות הללו, על קו ישר בעל שני גושים עיקריים. כאשר בעוגן אחד נמצא גישות המקושרות ליותר הכוון מתוך ידע ובעוגן השני נמצא גישות המקושרות לרציונאליות ביצועית. במרכז נמצא את הגישה הממוצע המשלבת הן את הרציונאליות והן את הרוחניות כאחד בהתאם לסכמה הבאה:

—-+——————+———————+—————–+——————–+—————

"מורה רוחני"      "מורה דרך"             מורה דו-קוטבי"    מורה "רציונאלי"        "מורה תוצאתי"

נתחיל עם תפיסת ה"מורה" – הכוונה כאן למאמן שהוא למעשה "מורה דרך" או מנתב אשר לוקח על עצמו לכוון את החניך לכיוון הרצוי. זאת תוך כדי ניתובו בין גישות ותפיסות שונות הנובעות מתוך החניך עצמו. הינו, המאמן והחניך קובעים מטרה (נניח הצלחה) ומכוונים את הביצוע לטובת אותה המטרה. זאת, תוך כדי בחירה בין נתיב מקדם לנתיב מעכב. תפיסה זו להערכתי "מקובלת" בענף מאחר והיא בעצמה גישה שהיא אוסף של אוספים. כלומר, המאמן עושה שימוש ביותר מדסיפלינה אחת כדי לנתב את החניך. כך, יוצא החניך נשכר בהכוון תוך חיסכון משמעותי בזמן הבחירה של תהליך אופטימאלי המוביל אותו לדרך הראויה.

נגזרת של גישת ה"מורה" היא ה"אימון הרוחני". כאן הכוונה לגישה הוליסטית יותר הלוקחת את החניך דרך תזות "רוחניות" שונות בהתאם למבנה ההכשרה של המאמן. כלומר, שימוש בפילוסופיות חיים ייחודיות אשר אמונה על המאמן עצמו. המטרה אצל הגישה הזו היא ליצור מודעות הוליסטית אצל החניך.

כאשר המודעות הזו, מהווה "מפתח" להצלחה ולניהול "תקין" של חייו הכוללים. במילים אחרות, החניך מודע שיש ו בעיה בהשגת מטרה או מטרות בחייו. הוא מתקשר לגישה המנותבת על ידי פילוסופיית חיים (למשל מדיטציה, דמיון מודרך וכו') הוא מלווה על ידי מאמן אשר מכניס אותו לרזי הגישה ודרכה הוא מנהל את חייו תוך הכוונה לביצוע מטרותיו.

הגישה הבאה נמצאת להערכתי פחות או יותר במרכז שתי בדיוק זהו המורה ה"דו-קוטבי". כאן אין גבול ברור בין מורה ותלמיד. אלא זהו הליך של למידה משותפת תוך כדי ביצוע. תפקיד המורה הוא לסייע לתלמיד לגלות את עצמו ולהעצים את התכונות המצליחות הנמצאות בו. זאת תוך כדי ניתוב ולמידה בין התכונות ה"מעכבות" לתכונות "הממריצות" שיש לכל אחד מאיתנו. התלמיד חייב לעשות שימוש רק במה שקיים אצלו. הוא מתאמן מתוך שותפות וב"גובה העיניים" עם המורה. התלמיד עשוי לחוש בנוחות כאשר אין למעשה כל הליך "שליטה". התלמיד "לא נשלט" ולא "תלוי" במורה אלא הוא ממשיך להיות עצמאי בעל דעה ואינו "מבטל" עצמו מול המורה.

הגישה הרביעית מעבירה אותנו אל הפאן הרציונאלי של האימון. ראשית נמצא את המורה הרציונאלי. זהו אדם המציב ומציג לתלמיד את המציאות הקיימת תוך כדי הצעה וחיפוש של דרכים לשנות אותה. התהליך משלב מודלים רציונאליים מוכחים העשויים להוביל את התלמיד לידי הצלחה במילוי משימותיו. הכלים קשורים למציאות החיים בו נמצא התלמיד ואינם תלושים. הינו, המורה יוצר התאמה שישנה בין הידע והמודלים הקיימים לבין יכולתו של התלמיד ליישם בפועל. התאמה חשובה הואיל והיא חוסכת זמן ומשפרת את התוצאה השוטפת של התלמיד. אף גישה זו, מתאפיינת באישיות המורה. כאשר מורה מסוים כתוצאה מהאבחון שערך בתחילת תהליך האימון, יהיה נוטה לתהליכים נפשיים יותר. אילו מורה אחר, אשר גם כתוצאה מהאבחון שערך בתחילת תהליך האימון, יבקש להעצים את התלמיד דווקא בכלים "מעשיים" יותר.

הגישה שלהערכתי עומדת בעוגן האחרון במתווה שהוצע לעיל, היא הגישה התוצאתית. זוהי גישה אשר כתוצאה מתהליך האבחון שנערך בתחילת תהליך האימון, מסומנות מטרות ויעדי ביצוע רלוונטיים לתלמיד. המורה מכין מערכי ביצוע רלוונטיים למטרות והוא מציב יעדים, מדדי ביצוע מבחני הערכה ולבסוף אף מערכי מעקב ובקרה. גישה זו, מהיותה רציונאלית בעיקרה, משתפת אף היא את אישיותו והכשרתו של המורה. כאשר הדסיפלינה, כאמור ממנה מגיע המורה עשויה להשפיע בסופו של דבר על שיטת הביצוע בפועל.

ג. מיהו מאמן טוב

למרות הכותרת של הפסקה הזו אין כאן כל כוונה להעביר ביקורת אלא דווקא לעשות שימוש בגישתו של וובר ולהצביע על "טיפוס אידיאלי". מטרת "הטיפוס האידיאלי" היא להציג נקודת ייחוס שיכול לסייע בהבנתם של תהליכים ותופעות שונות. כך, המונח "אידיאלי" הוא כלי לניתוח ולא ערך או מונח ערכי הבא לשפוט. "טיפוס אידיאלי" אינו אלא מכלול של תכונות הבאות להגדיר למעשה מונח שקשה להגדירו. כך, במקום להגדיר אנו תוחמים את גבולותיו. בעזרת ה"טיפוס האידיאלי", אנו יכולים לשייך את המונח למערכת מורכבת זהה או שונה. כמו גם אנו יכולים להעריך עד כמה ובכמה, המציאות שונה או זהה עם אותו מונח.

כאמור, כבר נרמז לעיל כי מאמן הוא מורה. בין אם מורה רוחני, מורה דרך, מורה משלב, מורה רציונאלי ומורה תוצאתי. עליו להיות בראש וראשונה מורה. מורה כזה צריך להיות בעל הכשרה נרחבת ועדיף שיהיה  הוליסטי. כלומר, עדיף שיהיה בו הפאן ה"רוחני" והפאן ה"מעשי", הכשרה "חברתית" והכשרה "כלכלית", "פילוסוף" ובו זמנית גם "חומרני". ראוי לציין להלן, כי הטיפוס ה"אידיאלי" המוצע לעיל, אינו בלעדי והוא מבוסס בעיקר על הניסיון המצטבר שיש לי בתחום.

השילוב הזה חשוב כדי לתת מענה הוליסטי למושא האימון – האדם. למרות כל הגישות הקיימות, אני מאמין כי אין אדם שהוא "חד ערכי". כלומר, אדם מתנהג ופועל באורח משולב ואינו מבוסס על כיוון יחיד. במילים אחרות, גם אדם נבון מתנהג בטיפשות ואילו אדם "טיפש" מתנהג ופועל גם בחוכמה. כתוצאה מכך, המורה מאמן צריך  להערכתי, לדעת להבחין בין מכלול ההתנהגויות והפעילויות של התלמיד. עליו להיות בו זמנית, "רך" ו"קשוח" "מבין ומתחשב" ו"קפדן". עליו להיות מסוגל להתאים את הפעילות לסיטואציה.

למעשה, על המורה להיות מונחה ע"י כללי התנהגות ואתיקה אשר מנחה את מעשיו ופעילותו בהתאם. כל גישה במערך גישות ההנחיה, מכתיבה למורה קוד אתי בהתאם לכללי הביצוע של הגישה. לפיכך, ננסה להלן להציע את הכללים האתיים המשותפים לכלל הגישות. מלבד נושא החיסיון הברור מאליו, והנושאים המנהליים הטכניים מחויבי המציאות,  כלל האתיקה הראשון מתייחס אל  האוריינטציה של מערכת היחסים בין המורה לתלמיד. המורה צריך להיות מכוון תלמיד – לסייע לתלמיד לגלות את עצמו, לאפשר לתלמיד ללמוד בעצמו, כלומר ללמד אותו "לדוג", וכן להנחות את התלמיד בהתאם למטרותיו הוא (של התלמיד).

יחד עם זאת, מוטלת האחריות על המורה להנחות את התלמיד לקחת אחריות על מעשיו. כלומר, לפתח בתלמיד את רמות ההגינות, היושרה  וביקורת העצמית אשר תסייע לתלמיד להתמודד עם מצבי לחץ עתידיים – כשהמורה לא ימצא בסביבה.

למרות שישנן שינויים בגישות השונות, נראה כי מרבית הגישות לכאורה מבקשות להציב את התהליך במרכז העניין. כלומר, הלמידה הינה הליך אשר לעיתים ארוך ולעיתים ארוך פחות. כאשר על המורה מוטלת האחריות שהתלמיד יסיים את ההליך כולו.  התלמיד צריך לפחות להשלים את מה שהחל בו. זהו כלל חשוב ביותר להצלחת האימון. מכאן, נגזרת של כך היא דווקא בתחום אחריות המורה. עליו לדעת מתי "לשחרר" את התלמיד לדרכו. במקביל, אל לו למורה ליצור תלות כזו בתלמיד שהתלמיד לא יוכל להתמודד בלא סיוע של המורה.

ד. כיצד לבחור מאמן

פתגם סיני עתיק טוען כי כאשר התלמיד מוכן המורה מופיע. למעשה זהו המוטו החשוב ביותר במערכת היחסים שבין המורה המדריך האישי לבין התלמיד החניך. זהו למעשה טקס החניכה אשר מחייב בראש וראשונה כימיה בין המדריך לבין התלמיד. לא כל מורה יכול להצליח עם כל תלמיד. 

תומס קון ("המבנה של מהפכות מדעיות" הוצאת חמד, 2005, עמ' 201) טוען כי הן המלומד והן הלא מלומד רואה את העולם בהתאם לתפיסתם האישית. כולם בוררים את הידע שלהם מתוך ניסיונם ומעבר לניסיונם במהלך חייהם ביחס לנתפס בחושים. מכאן, אנו למדים למעשה שני משתנים חשובים. הראשון אדם מתרגם את הסביבה שלו לפי אופיו. במילים אחרות, התפיסה החושית חייבת להציע את הדומה ביחס לשונה. הינו, נוכל לדעת שאנו שונים רק במקום בו יהיו אנשים שונים מאיתנו. כל עוד אנחנו בתוך קבוצה "הומוגנית" לא נוכל לדעת שאנו שונים. האלמנט השני העולה מדבריו של קון, מתייחס דווקא התפיסה השונה הקיימת עבור כל תופעה שהיא, בין המהות לבין ההופעה של אותה התופעה.

כאחד שעסק שנים בתחום של TQM וכן בתחום של ISO, נוכחתי לדעת כי מרבית הארגונים המיישמים את השיטות הללו, עושות זאת בעבור אינטרס שונה מהאינטרס שלשמו השיטות קיימות. קרי,  ישנם ארגונים אשר מבקשים להשיג הסמכה למשל, ב-ISO על מנת לעמוד בדרישות סף של לקוחות מסוימים. אולם במהלך הניהול השוטף, אינם מיישמים את הוראות הניהול ופועלות אך ורק על מנת ל"עבור את הבחינה" ולא כדי לנהל את הארגון. מכאן, יישום  מודל עשוי בעיקר, לתרום למשתנים אחרים מאשר לשמם הוא הוצע.

כך, אם נרצה לעבור "מחנה לחינוך מחדש" נצטרך לבחור מאמן מסוג אחד. אולם, אם נרצה ל"תקן, "עיוותים" קלים נצטרך מאמן מסוג שונה. העיקר יש לזכור כי אנשים יכולים ללמוד היטב מתוך ניתוח החוויות הקודמות שלהם. הם יכולים לשכלל את הביצוע מתוך למידת הטעיות שנעשו בעבר. אולם, ללא הרגש והחוויה הרגשית המלווה את התהליך כולו, לא נוכל לדעת כיצד הצלחנו. מערכת היחסים שמתפתח בין המורה לתלמיד מהווה אפוא אינדיקאטור חשוב לבחירה כי הוא משפיע בסופו של התהליך עצמו.

למעשה לאחר שחשנו ב"כימיה" שיש לנו עם המורה ראוי לבחון מערכת של "עלות מול תועלת" בבחירת המאמן. כאשר חישוב עלות מול תועלת מצריך חישוב כוללני הלוקח בחשבון הן משתנים כלכליים כמותיים והן משתנים איכותיים. על כל תלמיד לעשות את השיקולים שלו ולקחת בחשבון את המשתנים החשובים לו באמת.

ה. איך נדע שהצלחנו

דניאל כהנמן ("רציונאליות, הוגנות, אושר" הוצאת כתר, 2005, עמ' 138), מדבר על הערכה ומבחין בין הערכה בדיעבד לבין הערכה בזמן אמת. כאשר הוא קושר בין הידע המוקדם שלנו לבין התפיסה שלנו על תופעה קיימת. במילים אחרות גם ההצלחה של האימון הוא נשוא החוויות הקודמות שלנו. בכל אדם טבוע הרגל המנחה אותו לבטוח בזיכרונות שלו. מכאן ניתוח הצלחה הופך למעשה למשתנה של זיכרון קודם באותו היחס.

רצף הפעולות והתהליכים המתבצעים במהלך האימון עשויים להוביל לשינוי כל שהוא. בין אם שינוי בסביבה ו/או אפילו בשינוי התנהגותי. חשוב בראש וראשונה לדעת האם השינוי הזה יעיל. האם ישנה הסתגלות והתמודדות במערכת היחסים בין המורה לתלמיד. כמו גם האם שינוי תהליכים הינם בהתאם לצרכים של התלמיד.

במילים אחרות, יש צורך להכין מערך בקרה הכולל משוב תקופתי אשר חייב לתת א הדעת על שלושה משתנים עיקריים. התרחשות או אי התרחשות של שינוי. כאן ישנם שני משתנים עיקרים – לחוש בשינוי ולראות שינוי. תחושת השינוי הינה פונקציה לעיתים סובייקטיבית, אולם חשובה לא פחות מראיית השינוי.

המשתנה השני מערכת המידע. יש לבחון האם ישנה העברה של מערכת מידע מכל סוג שהוא בין התלמיד למורה ולהיפך. כאשר מערך המידע תקין ניתן לחוש ואף לראות בשינוי החל. המשתנה השלישי במערכת המשוב מתייחס אל מערכת ההמרה . הינו, אומנם חשים אנו בשינוי, אנו מקבלים מידע אך האם אנו ממירים או מיישמים את המתקבל. כך, על מנת שתופיע התוצאה המיוחלת או הנכספת, רצוי לדעת ליישם אותה בפועל. יתכן והכול "מתפקד" בסדר אך קיימות התנגדויות פנימיות המונעות את יישום התהליכים.

ו. אחרית דבר

מתוך הבחנה של מטרות האימון יוצא כי מטרות האימון היא לסייע לחניך להתגבר על מכשולים ועל מכשלות. לטענת אור-לי פקר ("הזכות לנהל", הוצאת פקר, 2006, עמ' 197), האימון מבוסס על שלושה צירים חיוניים – סיוע מקצועי, תמיכה אישית והצבת מטרות מאתגרות. כאשר, תפקיד המאמן המקצועי משולב ומנתב בין הצירים הללו, קשה לנתק ביניהם וקשה מאד להצליח בלא להתייחס אל אחד המישורים.

הכוונה להערכתי, במילים אחרות, ההבדל בין מאמן למאמן יכול להיות נעוץ דווקא במונח התמיכה האישית. כאשר בתמיכה עסקינן, יש לראות דווקא במונח זה כמקור ההבדל הקיים הן בין מורים והן בין מאמנים כאחד. התמקדות בתוכנית אימונים הכוללת רק את הפאן המקצועי הופכת להיות חסרה ולעיתים אף לא יעילה. תוכנית כזו  יכולה לעיתים להעצים את הידע המקצועי אולם ספק אם תצליח להתגבר על מכשלות. גם תוכנית אימונים המאתגרת את התלמיד בלבד, ומעניקה לו גם ידע מקצועי לא יכולה לתת פרי מעבר לשני המשתנים הללו. יתכן, כאמור כי תוכנית שכזו, המשלבת אתגר וידע יכולה לפעול היטב כל עוד שהמאמן בסביבה. אולם, ברגע שהמאמן יסיים את תפקידו, נשאלת השאלה האם הלמיד יוכל להמשיך להתמודד בעצמו?

למעשה, האימון חייב להביא לידי יכולת ביצועית גם בטווח הארוך. כאשר המאמן כבר לא נמצא בסביבה. מטרות המאמן אינם רק להעביר את התקופה המשותפת שלו ושל התלמיד. אלא להתייחס דווקא לאו התקופה בה המאמן כבר לא נמצא בקרבת התלמיד. אז, התלמיד יצטרך להתמודד לבדו עם האתגרים ועם הבעיות השונות בהם הוא עשוי להיתקל. לכן, מורה מאמן טוב, ימצא תמיד בראשו של התלמיד וימשיך להדריך אותו גם כשהוא איננו בסביבה.

,