מורה או גורו- מורה 'כל יודע' או מורה שלא על כל דבר יש לו תשובה- מי מהם עדיף?

מורה או גורו – 'המורה היודע-כל', מול 'המורה שלא על כל דבר יש לו תשובה', מי מהם עדיף?

צבי גלעדי

'המורה היודע-כל', מול 'המורה שלא על כל דבר יש לו תשובה', מי מהם עדיף על מי, ומתי מתקיימים מצבים שאחד מהם עדיף על השני… זוהי שאלה שאני נותן עליה את הדעת שנים רבות.  אני מלמד מכלול של שיטות וגישות רוחניות, למעלה משלושה עשורים, ושיטות וגישות  אלה, ובראשם תפיסת ה'הונה', מאפשרות להגיע לפתרונות מעשיים ויישומיים של קשיים בחיי היומיום.
לתפיסתי האישית, חשיבות הידע התיאורטי של גישות רוחניות, מתבטאת אך ורק באפשרות התלמיד להגיע באמצעותן לפתרון מעשי ולהגשים את משאלותיו. אני נוטה להקדיש זמן כדי ללמד את הצדדים התיאורטיים הרוחניים, רק באותה רמה ובאותו היקף, שיביאו לתוצאות מעשיות אצל תלמידי, והדבר ניכר בתוצאות שהם משיגים בחייהם. 

מתוך כך גם חולפת בראשי, יותר מפעם אחת, השאלה איזה דמות מורה עדיפה כדי להשיג את המטרה הזו, להביא את התלמיד לכלל פתרון יישומי ומעשי בחייו, דמות 'המורה היודע-כל', לעומת דמות 'המורה שלא על כל דבר יש לו תשובה'.  
הפתרון לשאלה זו אינו קל כלל וכלל, מכיוון שמורים רוחניים רבים נוטים להתעטף דווקא בגלימה של 'המורה היודע-כל' (הדמות שמכונה בארץ 'גורו', למרות שבמקור המושג 'גורו' מציג משהו שונה), ומורים אלה יודעים לענות על הכל, ויש להם תשובה מיידית לכל דבר, והם מזדרזים גם לשלוף מן השרוול הנחיות של 'עשה' ו'אל תעשה', לכל התלבטות שעוברת על התלמיד.  
תלמידים שלומדים אצל 'מורה יודע-כל', מעריכים את יכולתו המידית לענות על שאלה ולהציג פתרון לכל קושי.  למעשה שני הצדדים שמחים כאן.  התלמיד שמח כי הוא מקבל את הפתרון המוכן, 'הלעוס' והמעובד לבעיה שהתעוררה, ואילו המורה שמח, כי לאחר שסיפק את התשובה, ההערכה ואפילו ההערצה של התלמיד, מרקיעה שחקים ותורמת מאד לתחושה הפנימית הטובה של המורה.  
יתרה מכך, חלק מן המורים 'יודעי-הכל', התברכו גם באישיות מאד כריזמטית ומרשימה ואף בכושר דיבור שובה לב ומרתק, ואז כל מפגש לימודי או הדרכתי איתם, הופך למופע הפורט על נימים סמויים אצל התלמיד, אשר יוצא ממנו בתחושה של התעלות.
אודה ולא אבוש, כשצפיתי במורים רוחניים עמיתים שנהגו כך, לא פעם עלתה במוחי המשיכה לצורה כזו של הוראה והדרכה.  מאד נעים למורה 'להינשא על גלי ההערצה' של תלמידיו, ובעצם התלמידים הרי שמחים גם הם, אז מה כאן הבעיה? האם יש בכלל בעיה?
המסקנה הנחרצת שהגעתי אליה היא שכדי לקדם את התלמידים עדיפה הדמות הפחות נוצצת של 'המורה שלא לכל דבר יש לו תשובה'.  
באומרי זאת, אני לא מתכוון למורה שחסר לו ידע מספיק.  מי שאין לו ידע מספיק ואין לו ניסיון יישומי מספיק בחומר, אינו רשאי כלל להתחיל ללמד.  באומרי 'המורה שלא לכל דבר יש לו תשובה', אני מתכוון לאותו מורה אשר לא שש להציג את כל מגוון הידע שברשותו, או לא מזנק להציג את הידע שברשותו מיד ברגע שהשאלות צצות אצל התלמידים.  אני יודע שזה לא קל.  הרבה יותר קל לספק תשובה מובנית, 'פתרון בית ספר', בנוסח של 'עשה' ו'אל תעשה'.  זה קל, זה מהיר, זה קצר וזה מרשים מאד וזוכה לגלים של הערכה. 

השאלה היותר חשובה אצלי, כמורה בשיטת ההונה, היא האם זה גם טוב לתלמיד, ומה קורה עם התלמיד לטווח ארוך.  האם המורה מספק לתלמיד דגים או האם שהמורה מלמד את התלמיד לדוג בעצמו.  מאד קל למורה לספק דגים והתלמיד גם יהיה אסיר תודה ואפילו שבע.  אבל, בפעם הבאה שהתלמיד יהיה שוב רעב, הוא שוב יזדקק לדג של המורה.  תלמיד שקיבל דג ימשיך להזדקק למורה גם בדג הבא וגם בדג שאחריו.  מורה ישר והגון עם עצמו ילמד את התלמיד לדוג דגים לבדו, גם אם הטרחה רבה יותר.  

מורה ישר והגון עם עצמו גם לא ייגרר אחר גלי ההערצה או הבעות התודה של תלמידיו, אלא יטרח ויהפוך אותם לבלתי תלויים בו.  נכון שזה יותר קשה, נכון שזה דורש יותר מאמץ ויותר תחכום מצד המורה.  זה גם דורש יותר ענווה מצד המורה, שצריך לראות את עצמו כרועה סבלן, שמוכן לעמוד בקושי של הובלה מאופקת של תלמידיו עד להקניית היכולת לא להזדקק לו. בסופו של דבר, זו הדרל היחידה להעצים את התלמיד באמת ולהעניק לו תחושת יכולת, עוצמה אישית, בטחון והערכה עצמית. 

לכן, 'המורה שלא לכל דבר יש לו תשובה' עדיף בעיניי, וזה אומר שלא לכל שאלה של התלמיד המורה יענה או יענה מיד.  מורה הגון ישאל את תלמידו מה הפתרון שהוא, התלמיד, מציע לבעיה או איזה תשובה אפשרית לדעתו לקושי שהעלה.  תלמיד שלמד מספר רבדים תיאורטיים ורכש כמה כלים מעשיים, כבר יכול להשתתף מעשית בתהליך הלמידה, על ידי חיפוש תשובות בעצמו, ואין כל דחק שהתשובה תצוץ בו ברגע.  
מרכיב נוסף שחשוב לדעתי בהוראה נכונה הוא מרכיב הצניעות בהופעה האישית ובביצועי ההצגה (פרזנטציה) של המורה.  נכון, שקל מאד להלהיב את התלמידים על ידי הופעה 'תיאטרלית' מרגשת ומלהיבה.  הופעה כזו גם תגרור משובים מתרגשים ונלהבים.  השאלה כאן מה זוכרים התלמידים בסוף המפגש?  האם זוכרים את ההצגה המרגשת או זוכרים את החומר.  קל יותר לזכור את החומר לטווח הארוך כאשר ההופעה של המורה עניינית, מדודה ומקצועית, שמדגישה וחוזרת ומדגישה כמה פעמים, את הפרטים שחשוב לזכור אותם בחומר.  אין לי כל התנגדות לאווירה קלילה או לדברי לצון מפעם לפעם,  זה טוב וזה מסייע לשמר את הריכוז ואת הדריכות.  מה שנראה לי מיותר הוא להפוך את כל השיעור למעין מופע, עם סממנים תיאטרליים מרגשים, שבעצם מסיטים את תשומת לבם של התלמידים מן העיקר.  המורה צריך תמיד לשנן לעצמו שמה שחשוב הוא החומר ולא הוא עצמו.
לסיום, אני רוצה להדגיש עוד פרט של ההוראה האפקטיבית, והוא הימנעות מסיסמאות של פתרונות מהירים.  נכון שבתקופתנו, בגלל השפעת המדיה, נהוגות סיסמאות בכל תחום.  "רעננה – פנינת השרון".  "הטובים לטייס".  "קולה – טעם החיים". "לאב מי – אתר ההיכרויות של ישראל". והסיסמאות רבות ובכל תחום.  יש גם מורים, ששולפים סיסמא בתשובה לכל שאלה.  מה שטוב לעולם הפרסום רע ליכולת של התלמיד ללמוד להיות עצמאי.  תשובות לתלמידים לא יכולות להגיע כסיסמאות, מכיוון שהדרך הזו מכניסה את חשיבת התלמיד לתלם קבוע ומונעת ממנו לפתח ערוצי חשיבה חדשים ועצמאיים, העונים על יותר מאשר הבעיה שקיימת ברגע זה. 

חלק מן הסיסמאות הנמצאות בשימוש כלל אינן נכונות, אך בכל זאת יש מורים שמרבים להשמיע אותן, שוב ושוב, לדוגמא:  הסיסמא "מחשבה יוצרת מציאות".  לשמחתנו הרבה המחשבה אינה זו שיוצרת את המציאות, והוכחה בולטת לכך היא העובדה שלא כל מחשבה שלילית ולא כל הזיה רעה שחלפו במוחנו אי פעם, אמנם התגשמו במציאות.  וטוב שכך. הוכחה נוספת היא, שגם כל דבר טוב שחשבנו עליו.. וחשבנו.. ופנטזנו.. לא הפך למציאות. מה שנכון לומר  – ומה ששיטת ההונה אומרת הוא – שהמחשבה מהווה בסיס, או צעד ראשון, לתהליך מורכב, שיכול, כאשר עושים אותו נכון, ליצור את המציאות. המחשבה עצמה היא רק הצעד הראשוני, ולא היא זו שיוצרת את המציאות.  למרות זאת, הסיסמא "מחשבה יוצרת מציאות" חוזרת ונאמרת לא מעט.

לסיכום, כשאני בא להשוות בין המורה היודע-כל', לבין 'המורה שלא על כל דבר יש לו תשובה', מתוך הסתכלות על טובתו ארוכת הטווח של התלמיד, ולא מתוך הסתכלות על טובתו של המורה, קל לי לבחור בבירור וללא כל סייג, בדרכו של 'המורה שלא על כל דבר יש לו תשובה'.