האמנות להיות – האתגר.

האמנות להיות – האתגר.

תום עידן האגו

האמנות האזוטרית של ההווייה הייתה בעבר נחלתם של יחידי סגולה שצצו בתקופות מסויימות לאורך ההיסטוריה. היו אלה דמויות ייחודיות ומסתוריות כדוגמת הבודהא בהודו, לאו צה וקונפוציוס בסין, ישו בירושלים (ועוד אח') שהיו  חשבו והילכו בנתיבי חיים שונים מהזרם המרכזי בתקופתם ושהטביעו חותם משמעותי על התפתחות התודעה האנושית.

כיום, אנו נמצאים בתקופה שהידע הייחודי של ה"אמנות להיות" הופך להיות צורך חיוני ונדרש בעבור כל אחד מאיתנו ושללא רכישת מיומנות מתמדת בחוכמה נשכחת זו של החיים, יקשה עלינו להמשיך ולחיות חיים משמעותיים, מזינים ומהנים. ועל דרך השלילה ניתן לומר כי סבל רב ממתין לאלה שיסרבו או יתנגדו לתהליכי השינוי המואץ בתודעה האנושית, שבפניה אנו עומדים.

לחיות, אין זה אומר לדעת להיות.  שנות אור יכול ויפרידו בין השניים. אך רבים מאיתנו  אינם כלל מודעים לאבחנה ולהבדל התהומי  הקיים ביניהם ובהעדרה של האבחנה, אין גם סיכוי ללמידה,לשינוי ולצמיחה אמיתית.  יותר מכך, כפי שנראה בהמשך, רבים מאיתנו אף מחבלים , שלא במודע,באיכותה של ההווייה וכתוצאה מכך גורמים לעצמם ולאחרים סבל רב.

וכדברי הבודהא על הסבל האנושי הנוצר כתוצאה מהמצב התודעתי הבלתי מפותח: "לוהט מחמדנות ותאווה, בוער מכעס קינאה ושינאה, מבולבל מאשליה. רוחו אחוזת דיבוק ומבלי דעת נתון הוא לשליטתה. וכך, מבלי משים, בוחר הוא ברע בעבורו ובעבור זולתו וצער וכאב הם מנת חלקו."

היכולת להיות ולחיות בהווייה איכותית (להבדיל מ "רק להתקיים")- הינה בעצם האמנות הנשכחת של החיים ומכאן גם מטרה וייעוד הראויים להם.

"בחלק הראשון של חייו יחפש אדם את הדרך בה יילך. בחלק השני- אם בר מזל הוא ומצא- תפקידו יהיה אז ללכת בדרך, ובעצם, להפוך ולהיות הדרך- אל עצמו ואל החופש" (זן)

•· תום עידן האגו (או סוף האשליה הקיומית הגדולה): 

זוהי הסוגיה המהותית והקשה ביותר להבנה ולתיאור. ולכן מן הראוי להתחיל איתה. קשה להכיר ולאבחן את ה"אגו" מתוך "תודעת האגו" עצמה. שכן, כל מה שיש ומוכר נובע מהמצב התודעתי הזה, שאיננו מוכן בדר"כ לוותר על הדומיננטיות שלו, להתפוגג ולאפשר חיים למצב תודעתי גבוה יותר.

אגו בהקשר המופיע כאן: "הזהות הנפרדת" -(האשלייתית). ומכאן התפתחות האמונות השגויות (שנראות כאמת חיים) כי: "אני מול- ונפרד מאחרים". כל אחד הוא "אי בודד לעצמו".  "החזקים שורדים" (דרוין). "לכל אחד יש אינטרסים קיומיים נפרדים וחובה על כל אחד החפץ חיים, לדאוג לקיום אינטרסים אלה, כמעט בכל מחיר"  (ובכפוף לאי אלו מגבלות מוסריות וחוקיות שלא תמיד מוקפדות ונשמרות). ומכאן גם מובנת התפתחותה של "מלחמת ההישרדות" (הגם שלעיתים היא מוסווית במשחקים של "נחמדות" ו"התחשבות" חברתית),  ומלחמה על משאביו המוגבלים של היקום -כי אם אני  באמת "אי בודד לעצמי"- והמשאבים הקיומיים מוגבלים- אז כדאי ונכון שיהיה לי מאלה כמה שיותר, לטובת יכולת הישרדותי שלי (ושל אלה הקרובים אלי ושעל שלומם אני ממונה).

עידנים שלמים בהיסטוריה האנושית חיו וניזונו ממערכת אמונות זו שיצרה מציאות מוגבלת הנמצאת בהלימה עם אותן האמונות.

אנו עומדים כעת על סיפו של עידן חדש.  עידן האגו האשלייתי, על כל השלכותיו (אני- הזהות שלי ומה ששייך לי ומגדיר אותי) עומד בפני שינוי. הפרשנות או התפיסה הזו של האגו- מיצתה את עצמה. ניתן אולי לומר בזהירות  שרוב  הבעיות הבלתי פתירות בעולם מקורן, בעומק שורשן,  בתפיסה מוטעית ומוגבלת זו של העצמי.

"איננו יכולים לפתור את הבעיות שיצרנו על ידי שימוש באותה צורת חשיבה שיצרה אותן מלכתחילה" –(איינשטיין )

ובהסתמך על ציטוט זה מדבריו של אלברט איינשטיין ניתן  גם לומר בדרך ההרחבה כי: "בעיות שנוצרו כתוצאה ממימד התודעה הנוכחי שלנו, אינן יכולות לבוא על פתרונן מאותו המימד. לשם פתרונן יש צורך בקפיצה למימד תודעתי חדש"

המצב התודעתי של ה"נפרדות" האנושית עומד לעבור אבולוציה מואצת למצב תודעתי חדש "תודעת האחדות האנושית".

"כי כולנו, כן כולנו, ריקמה אנושית אחת" (שיר- חווה אלברשטיין)

·" ותר על הטיפה – והיה לאוקיאנוס"-( רומי-משורר הסופי)

       עפ"י התפיסה התודעתית הרחבה המייצגת את האמת האוניברסלית הניצחית,שאיננה משתנה, אנו, כל אחד מאיתנו, הינו האוקיאנוס כולו. נכון שבאוקיאנוס יש גלים ואנו כמוהם, שלכל גל יש את האיפיון המיוחד משלו, ואת זהותו הנפרדת למשך פרק זמן מוגבל. יש גלים סוערים,גבוהים וחזקים ויש מתונים ונמוכים, אך האם זה עושה את אותו הגל שונה ממהותם האמיתית של שאר הגלים ושל האוקיאנוס עצמו? האם לא יהיה זה אבסורדי ומצחיק שכמה גלים "יתבלבלו" לגבי זהותם ויחליטו ואף יכריזו על כך שהם אחרים, ייחודיים ושונים בעלי "זהות גלית נפרדת" ושאין כלום בינם ובין גלים אחרים והאוקיאנוס עצמו, מלבד העובדה שהם נמצאים שם במקרה-ביחד?

    כמובן שבאותה נשימה יש לומר ולהבין  שלשם התיפקוד היעיל במימד של ה"אמת היחסית" והצורך להיות  נאמנים גם למציאות במימד הפיזי-פסיכולוגי-תיפקודי של החיים, יש צורך שכל בן-אנוש יפתח את זהותו האישית  למלוא  יכולותיה ועוצמתה. זהו צורך קיומי- הכרחי במציאות בה אנו חיים. אדם ללא "אגו" מפותח ובוגר וזהות מאובחנת ועוצמתית, יקשה עליו לתפקד ולהצליח במימוש עצמו , ערכיו, יכולותיו ומטרותיו בחיים. אך  מקור הבעיה, כאמור, הינו בהזדהות  המוחלטת עם האגו והשתלטותו עלינו , שיוצר את האמונה או המצב התודעתי החושב,יודע  ומאמין כי זה כל מה שיש. שזו  המציאות האחת והיחידה האפשרית .

       זוהי  האשליה האנושית הגדולה ומקור סיבלה הגדול ביותר, עליה דיברו כל המורים והמאסטרים  של  התודעה, לאורך כל הדורות. ("החיים  במצב זה משולים  לנהיגה במכונית הנקראת אשליה והנהוגה בידי נהג פרוע הנקרא ייצר").  זהו גם האתגר הגדול מכל שבפניו אנו עומדים בזמן זה. אם פעם היתה זו פריבילגיה של יחידי סגולה להגיע למצב התודעתי הגבוה ולחוות משם את החיים במלוא הדרם-  כחווייה של שימחת חיים בסיסית שאיננה תלויית נסיבות והערכה והכרת תודה לחיים ולכל מה שקיים ונברא, וזאת למרות קיומן האפשרי של נסיבות חיים אישיות שאינן קלות להתמודדות ולמרות קיומו האפשרי של הכאב הריגשי-גופני שכולנו נושאים בתוכנו במידה כזו או אחרת, במידה וטרם החלמנו אותו)

היום זהו האתגר הגדול של כולנו.

התבגרות תודעתית/רוחנית בריאה הינה שהיחיד משלים את "תודעת הנפרדות" שלו וצומח למצבי תודעה-תפיסה גבוהים יותר שבהם הוא חווה את עצמו כאחד עם החיים בכל כוללותם. כלומר, ברמת התודעה הגבוהה  היחיד יכול לחוות את עצמו כהחיים עצמם על כל מה שקיים וישנו, ללא שום גבולות או הפרדה בינו לבין כל היש.  ויחד עם זאת ובו זמנית הוא ממשיך להיות נוכח ולתפקד ביעילות בכל אחד ממדי התודעה ה"נמוכים" יותר, ומבלי להתבלבל לגבי זהותו האמיתית, וזאת כשנוכחותו או פעילותו מתבקשת שם, באותן רמות התודעה.

כשהיחיד צומח במעלות התודעה וחווה את עצמו כ"אני החיים" (ביחד עם כל האחרים ועם כל היש), מתעוררת אצלו אז גם רמת התייחסות חדשה והולמת יותר למצב התודעתי החדש. הוא מבין אז שיש לו אחריות  לגבי שימור וטיפוח החיים, המשכיותם  ואיכותם. הוא איננו מתייחס יותר לחיים כמובנים מאליהם וכמקור לניצול ולסיפוק צרכיו בלבד ובגישת-"אחרי המבול",  אלא רואה ומבין את התמונה בכללותה וחווה את יקר החיים. הוא בשל אז לנקיטת העמדה החד-משמעית להיותו  תומך ובונה חיים ואנשים ובכך הוא הופך להיות עמוד יסוד- כח שומר ומקיים ביוניברס. ובמילים אחרות-אדם בשל, בוגר ואחראי.

כאמור, אם אמנות ההווייה היא העניין המעניין אותנו כאן, נצטרך כולנו ללמוד לפוגג את הדומיננטיות האשלייתית של האגו וביטויו כ"תודעת הנפרדות", לתת לאישיותנו הישנה למות, בעוד אנו חיים,  ולגלות את מימדי הקיום שמעבר אליה .

"חייב אתה לרצות להישרף בלהבתך שלך עצמך: וכי איך ביקשת להיות חדש אם לא היית תחילה לאפר?" (מתוך "כשניטשה בכה" -א.יאלום).

"רצונך שלא תמות? מות עד שלא תמות" (חז"ל מסכת דרך ארץ, ג').(על מות האגו- הזהות הישנה).

•· מאפייני תודעת האגו:

 קשה בדר"כ להכיר באגו ובדרך תיפקודו  תוך התבוננות מתוך "תודעת האגו" שכן לאגו יש נטיה להסוות את עצמו היטב ולהכחיש את קיומו תוך הסתתרות מאחורי הטיעון או השיכנוע כי הוא הוא החיים האמיתיים או ההווייה עצמה הדואגת בכל מאודה לאינטרסים הקיומיים של  בעליה. האגו איננו יכול להרשות לעצמו להחשף לאור היום- שכן, באורה של התודעה המשוחררת הוא מתחיל להתגלות כאשליה על כל תרגילי ההטעיה וההישרדות הוירטואוזיים שבהם הוא כה מיומן. עוצמתו אז מתחילה להתפוגג ולהינמס. והאגו- יעשה הכל, למען שרידותו שלו, כדי שזה לא יקרה.

האגו הנסתר בדר"כ מאיתנו מדבר אלינו באמצעות דוברו- שהוא ה"מיינד" המתקשר עימנו באמצעות "שיחות פנימיות" שהוא מנהל איתנו בראשנו שלנו.

כדי שנוכל לזהות את האגו ואת דרכי תיפקודו  נמנה וננסה לזהות כמה ממאפייניו הבסיסיים:

•·   האגו- מטיל הספק הגדול:

"שום פסימיסט לא גילה כוכבים חדשים…לא יצא למסע מרתק וגילה יבשות חדשות…ולא יצר משהו שהטביע חותם אמיתי שקידם את האנושות למקום טוב יותר" (הלן קלר)

האגו מתוחכם כמידת תיחכומו של המיינד האנושי והולך ומשתכלל כל הזמן ועם הזמן. הוא מכיר היטב ויודע את נקודות החולשה שלנו, ושם הוא אורב לנו בפינה וממתין לרגע של ריפיון  מצידנו. הוא ישתמש כנגדנו בטיעונים המשכנעים ביותר שיש בידיו להשתמש  מאחר וכאמור הוא מכיר היטב את כל חולשותינו ורגישויותינו.

אחד מכלי נישקו  העיקריים הינו  בהטלת הספק בכל תובנה מעוררת ומעצימה בפוטנציה שנחשפנו אליה. הוא מאיים עלינו בפחדים מפני כל שינוי חיובי  שאנו רוצים לבצע בחיינו ומטיל ספק באפשרות החדשה תוך שהוא מצביע על  הדברים השליליים שעלולים להתרחש. כמו כן הוא מטיל ספק ברצינות כוונותינו ויכולתנו לבצע את השינוי שאנו רוצים לבצע בחיינו.

הדרך היחידה להתמודד עם האגו ולפוגג את השפעתו עלינו הינה בהכרת  דרך תיפקודו ובפיתוח ההבנה שכל מטרתו הינה  למנוע מאיתנו להתפתח מבחינה תודעתית. וזאת נעשה  ע"י התבוננות פנימית מעמיקה והכרות אינטימית עם טכניקות הפעולה המשוכללות והמטעות שלו (נלמד להטיל ספק ב"מטיל הספק הגדול"  ובהמלצותיו).. 

"האויבים היחידים שישנם  הם  אלה שבליבנו פנימה – ושם צריך להתחולל הקרב האמיתי" . (מהטמה גנדי)

ברגע בו אנו מזהים את ה"אגו" ככזה- "אשלייה קיומית מדברת" (באמצעות דוברו-ה"מיינד"),  שם הוא הולך ומאבד את השפעתו עלינו. האגו שואב את כוחו ואת האנרגיה שלו מתוך הזדהותנו המוחלטת עימו ובמיוחד עת הוא מתיימר להיות השומר היחידי והנאמן של האינטרסים הקיומיים- הישרדותיים שלנו. עצם יכולתנו לבצע את האבחנה  בינינו לבינו, (להטיל ספק ב"מטיל הספק") ואי הזדהותנו עימו נוטלים ממנו את כוחו, עד להתמוססותו המוחלטת עם הזמן. ואז, כחיה פראית שהתבייתה- שם הוא יכול לעמוד לשירותנו בקידום מטרותינו האמיתיות  והגשמת ייעודנו ב"משחק החיים" ב"שדה המציאות היחסית"  בה אנו חיים כבני אדם במימד הפיזי של החיים.

ElsewherenessL – (האגו הנודד)

לאגו יש נטייה להיות עסוק בכל דבר אפשרי מחוץ לעצמנו ולהווייתנו- מחוץ לנוכחות השלווה והרוגעת ברגע הזה – רגע ההווה. האגו יכול שיהיה עסוק בהתוויית אסטרטגיות הישרדותיות-קיומיות  לעתיד, או שיתכן ויהיה עסוק בהתחשבנות עקרה עם העבר ("הייתי..יכולתי..חבל  ש…"). בחלק גדול מהזמן יתעסק בלבקר ולשפוט אנשים אחרים ויוכיח אותם בפנינו פנימה על טעויותיהם והתנהגויותיהם הנלוזות. בו בזמן הוא יעשה אותנו לצודקים וטובים יותר בכדי שנרגיש נעלים על אחרים.  לעיתים יהפוך אותנו האגו לקורבנות של אנשים ומצבים- בהתאם לצורך ולמה שמתאים ברגע נתון.  ברוב הזמן יספר האגו לנו עד כמה החיים קשים ומלאי סכנות ועד כמה אנשים אינם מושלמים, ושהם פוגעניים, בלתי צפויים ומסוכנים. האגו ידחה את מה שקורה עכשיו. רוב רובו של הזמן עסוק הוא בהתנגדות למה שמתרחש עתה בסוברו שיש לו את הפתרון הנכון והרצוי לכל מצב, אם רק יתנו לו לנהל את העניינים. האגו יעשה ככל יכולתו למנוע מאיתנו את תחושת הנוכחות כהווייה רוגעת ושלמה ברגע הנוכחי וזאת מפני ששם אין לנו צורך בו- באגו- מלבד היותו כהפרעה, ומשם בא הצורך הכפייתי שלו לקחת אותנו מרגע ההווה ומתוכנו עצמנו למסעות אינסופיים בעולמות  דמיוניים ולמציאות מדומה – (elsewhereness) וכך אנחנו מוצאים את עצמנו בגלות מעצמנו ו"חיים בסרטים" אחרים מחוץ לחיינו שלנו.

"The past  is behind The future is blind and the present- We better mind"                                                                                                                                                                                                                   

הדרך להתמודד עם הנטייה הזו של האגו הינה להכירה, להיות מודע ולראות את התרחקותנו מעצמנו, ומשהבחנו בכך- להחזיר את התודעה הביתה- לשורש של הווייתנו ב"כאן ובעכשיו" ("אקולוגיה תודעתית").

"It's a PRESENT to be PRESENT in the PRESENT"                                             

·        הצורך בשליטה / הימנעות משליטה של אחרים:

לאגו יש צורך אובססיבי לנסות ולשלוט במצב, בכל מצב, ובאנשים אחרים

שיעשו את רצונו. רצוי באופן מיידי.  וכדברי מילות השיר:

I know what I want and I want it now…"     "

כשאין זה קורה כפי ציפיותיו של האגו הוא מגיב בתגובת כעס וזעם (בדר"כ). אלא אם נהיינו לאנשים מפותחים במיוחד שאז איננו נתונים כבר כ"כ למרותו הכופה של האגו.

כמו כן יעשה האגו כל שביכולתו כדי למנוע שליטה של אחרים בנו.

האגו רוצה להיות תמיד בעמדה של שליטה, כשהכוח בידיו.

•·  צדקנות:

למען הישרדותו  וכביכול למען הגנה עלינו יעשה אותנו האגו צודקים בכל מצב ובכל מקרה, גם אם טעינו או "פישלנו" בגדול. "אנחנו בסדר וכל העולם, או האחרים טועים". הם אלה שאינם בסדר. הם אלה שפגעו בנו והם אלה שצריכים להשתנות או להתנצל או לשלם מחיר.   בצורת פעולה זו של האגו הוא הופך אותנו לעיתים ל"צדקנים להכעיס" ונוטל מאיתנו את יכולת ההתבוננות האמיתית, הגדילה,השינוי והלמידה העצמית במקרה שאלה מתבקשים. האגו הופך אותנו אז לקורבנות חסרי אונים,כעוסים וכואבים,  של אנשים או מצבים. הגם, שאולי צודקים.

אם ברצוננו לשנות ולהשתחרר מדפוס פעולה זה של האגו עלינו להיות מסוגלים להכיר ולזהות את הדפוס בפעולתו. עלינו גם להבין ולהפנים שאין ערך רב  בצורך שלנו להיות צודקים (חוץ מאשר אולי בבית המשפט- וגם שם זה לא כ"כ משנה אלא אם כן-יש ראיות טובות לטובתנו ושופט טוב שמבין ענין).  כי "מה זה משנה אם אני צודק-אבל הבית ריק".   או אם אני צודק ונשאר בטעותי או בתחושת היותי קורבן ומבלי שינוי, צמיחה  והתפתחות אמיתית.

"מן המקום שבו אנו צודקים  לא יצמחו לעולם  פרחים באביב..  המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה  כמו חצר" (יהודה עמיחי)..

•· מורכבות לעומת פשטות:

בשביל האגו הכל מורכב ומסובך. שום דבר איננו פשוט יותר. תיאוריות קונספירציה הן לחם חוקו. בנוכחות שלווה ורגועה, בהתמסרות טוטאלית לרגע ההווה אין לנו צורך בו שכן, אז הכל בסדר כמו שהוא. בעוד שהאגו שואב את האנרגיה שלו מאי-שביעות רצון וממאבק במצב הקיים. הוא תמיד יודע טוב יותר  איך ומה צריך להיות ומה צריך לעשות ובכך הוא מפגין את שליטתו ועליונותו ומחזק ע"י כך את תלותנו בו. החיים בבסיסם יכולים להיות מאד פשוטים.

"כשהלב נכון-בעד ונגד נשכחים" (אושו).

אין צורך בהרבה בכדי להרגיש שלם ונינוח ברגע ההווה. זה רק אנשים שסיבכו את החיים בהליכתם שולל אחרי האגו ,והמיינד שלהם- כדוברו  והאסטרטגיות הקיומיות המסובכות שלו עד כי איבדו קשר עם התום, הפשוט והקל.

"קל ופשוט הוא נכון" כך על פי הטאו והזן.

 "When things turn to be chaotic- Go back to basics"         

                                                                                                                                               

• better…diferent…more (יותר מאותו דבר..יותר טוב…או משהו אחר):

 אלה הם שלושת הפרמטרים הבסיסיים שעל פיהם מגיב האגו, עוסק בהם, שוקל או ממליץ לנו , באמצעות ה"מיינד", לעשות, כשמשהו משתבש או משלא הושגה התוצאה הרצויה ע"פי תפיסתו של האגו.

כשלא השגנו את מה שרצינו ממליץ לנו האגו לפעול ביתר שאת ממה שעשינו ומכאן גם מקורו של הביטוי  המקובל במקומותינו ובמיוחד בחשיבה הצבאית השמרנית: "מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח" (לעיתים זה עובד ולפעמים זה "more of the same" -עשייה מאותו הדבר שעדיין איננה משיגה את המטרה או לעיתים משיגה את התוצאה ההפוכה למה שהתכוונו).

אפשרות נוספת עליה ממליץ האגו משלא השגנו את התוצאה הרצויה- "יותר טוב". להחליף את מי שאחראי במישהו "יותר טוב" או ב"מישהו אחר", או להשתמש בכלי "יותר טוב" או בטכניקה "טובה יותר",וכך הלאה. (ומכאן המגמה השוררת אצלנו להחליף בקלות רבה עובד שטעה, בעובד אחר, וכך לגבי מנהל שטעה, רמטכ"ל בצבא, ראש ממשלה וכד' מבלי לחשוב אולי שיהיה זה שוב "עוד מאותו הדבר"- מאותה רמת התודעה. בזמן שמה שמתבקש אולי הוא שינוי ברמת התודעה ולאו דווקא בפרסונה זו או אחרת הפועלת מאותה רמת התודעה).

כמובן שאין משהו רע בהמלצותיו אלה של האגו מלבד שהן מותנות ואוטומטיות ואינן מאפשרות התבוננות רעננה וחדשנית מעבר לפרמטרים האלה ושאולי משם, מהמרחב הגבוה,הנקי והחדש היתה באה התובנה הגואלת.

 •·   זה עדיין לא זה:

האגו הינו מומחה גדול בהטלת התניות ותנאים להרגשת השלמות שלנו ב"כאן ובעכשיו".  עפ"י האגו איננו יכולים עדיין להרגיש שלמים ונינוחים ברגע ההווה מפני שטרם השגנו את א, ב, ו-ג'…וכן הלאה- תנאים והתניות שאליבא דאגו  הם הכרחיים להרגשת השלמות שלנו. ומאחר ואלה טרם הושגו ברור שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להתרווח בהווייתנו ולהרגיש את שלמותו ונצחיותו של רגע ההווה. עלינו, כך עפ"י המלצותיו של האגו, לפעול בנחרצות להשלמת ולהשגת התנאים שהאגו מעמיד בפנינו ורק אז, עם השלמתם אולי סוף סוף נזכה למעט נחת בהרגשה שניתן לעצמנו.

הבעיה היחידה עם אותה רשימת תנאים והתניות שהינה אין סופית. וברגע שאכן נשיג ונמלא תנאי אחד או יותר, מיד יופיעו חדשים וכך נמשיך להיות מולכים שולל לעד ע"י ההתניה הנ"ל האומרת תמיד ש"זה עדיין לא זה"…

 כדי להחלים את ההתניה הנ"ל, יש להכירה, לאבחנה ולראות  את דרכי פעולתה ושליטתה עלינו. ורק משנבין את מהותה ושנפסיק להיות מוכנים לשלם את מחירה- חוסר שביעות רצון מתמדת מרגע ההווה, ונרצה לצאת ממנה לחופשי, נוכל לאבחנה כאשליה ונפסיק לתת לה כוח ע"י הזדהות עימה. וכך בעקבות פעולה עיקבית,נחושה ומתמדת , תתפוגג לבסוף ההתניה ואנו נצא לחופשי. לרגע ההווה הניצחי. וכמובן, שאין זה אומר שהכל כבר מושלם בחיינו וברור שיש לנו עדיין משימות חיים לבצע אך כעת הן מתבצעות מתוך תחושת שלמות ולא מתוך תחושת מחסור.

• אגו- המתנשא/הנעלב:

    האגו נע בדר"כ בין שני קטבים מנוגדים התלויים בהרגשה הפנימית הנתונה בכל רגע . מצד אחד הרגשת עליונות והתנשאות על אחרים ("אני יותר טוב/יותר מוצלח  או הכי טוב") ולעומתו בקוטב המנוגד הרגשת עלבון או אפסות בהשוואה לאחרים או למישהו ספציפי וזאת ברגע של תחושת איום או כשהרמה  האנרגטית/ריגשית הינה ירודה וכשאין חיבור לעוצמה הפנימית ולהערכה העצמית הראויה.

•·  בקורתיות/ שיפוטיות/ השוואה מתמדת מול האחרים:

 לחם חוקו של האגו הינם הביקורתיות, השיפוטיות (פנימית וחיצונית) וההשוואה המידתית המתמדת בינו לבין האחר או האחרים. האגו אינו נח לרגע ויוצר כל הזמן אבחנות מלאכותיות "יותר טוב- פחות טוב". "יפה-מכוער", "מוכשר  לעומת חסר כישרון" "מוצלח – לא יוצלח"   "למי יש יותר…" וכיו"ב.  והכל בכדי להרגיש טוב או נעלה יותר על האחר או לעיתים כדי להעניש את עצמו, באופן לא מודע, בהרגשה לא טובה ברגעים של דיכדוך וחוסר בהערכה עצמית ראויה.

"מי שעסוק כל הזמן בלשפוט אנשים-אין לו זמן  לאהוב אותם" -אמא תרזה,

וגם אין לו זמן להרגע ולהתרווח בהרגשת שלמות ושלווה ברגע ההווה. או להעריך ולהנות, ולו אף לרגע,  מהדברים הפשוטים והיפים שבחיים. הוא נמצא בדילוג מתמיד בין קנה מידה אחד לשני ועסוק במתן פרשנויות לא ממש רלבנטיות לכלום, עד שהוא מרגיש התשה מנטלית ורעב ריגשי הזקוק בעצם לחיבוק פשוט ולהזנה אנושית.

·          האגו הריאקטיבי:

  האגו נוצר חי ופורח מתוך תגובה-ריאקציה למצבים מסויימים או גירוי ספציפי ואז הוא נמצא במיטבו ובמלוא עוצמתו. זו הסיבה שאנשים מסויימים נוטים לשמר תחושות של כעס וטינה או מצידה השני של הסקאלה- רגשות של קורבנות ומסכנות וזאת מכיוון שברגע שתחושות אלו גורו ( Triggered) ועלו על פני השטח האגו ועימו האישיות כולה "מתנפחים" ומרגישים עוצמה קיומית עזה (Passion ) החסרה בדרך כלל בחייהם כשהכל רגוע או שקט שאז הם חשים "שממה" ריגשית וקיומית שאיננה נסבלת לאורך זמן או אז הם דואגים ליצור את הפרובוקציה הבאה ששוב תגרום להם  להיטען ולהיתפרק מבחינה ריגשית.  אפשר לראות זאת כ"פצצת זמן" הממתינה להתפוצץ… An upset waitting to happen =מפח נפש הממתין להתרחש, המחפש את הגירוי הנכון שיצית את האש.  כמובן שיש מחיר אנרגטי כבד לכל הסינדרום הנ"ל המשמש כ"מסחטה ריגשית" המתישה את בעליה והסובבים הקשורים, ומרחיקה ממנו הזדמנויות לקירבה אנושית אינטימית,תומכת ואוהבת.

    

•·   אשמה (האגו כמטיל אשמה-מרגיש אשמה):

 האגו לעולם מחפש שליטה באנשים ומצבים. אחת הטכניקות היעילות לשליטה באנשים (שטרם התעוררו מבחינה תודעתית) הינה בהטלת אשמה לגבי המצב הקיים שאין ממנו שביעות רצון או בתוצאות הבלתי מספקות שהושגו.

ע"י הטלת האשמה באחר, האגו מתעצם ומחזק את שליטתו באחר שעוצמתו הפנימית והערכתו העצמית מתכווצים . מי שהטילו בו אשמה (ואיננו ער עדיין למניפולציה הטמונה בכך) בדר"כ ישתדל בכל מאודו לרצות את מטיל האשמה ולהוכיח לו כי הוא בכל זאת רצוי וראוי להערכה. ומכאן הוא מקבל ומשלים עם מרותו של מטיל האשמה. או שיגיב בהתנגדות ויאשים את המאשים.

בפן האחר יש לאגו נטיה להרגיש ,להטיל או לקבל על עצמו אשמה פנימית. כשהדברים משתבשים ואינם מתנהלים בהתאם לציפיותיו הלעיתים מופרכות , הוא נוטה אז לקחת על עצמו רגשי אשמה מיותרים המצמצמים מאד את מרחב ההווייה ואת עוצמת התיפקוד . זוהי מעין הענשה עצמית. או אף התעללות וחבלה עצמית. לאגו קשה לאבחן בין תחושת אחריות בוגרת לתוצאות הרלוונטיות לבין הרגשת אשם לגבי התוצאה או לגבי מה שהתרחש (וזאת גם כאשר אין שום מקום להרגיש אשמה).

• האגו-מעמיד התנאים הגדול::

   אצל האגו, אין  ארוחות חינם. תנאי הפעולה הבסיסי הינו:- "אם..אז.."  (אם תיתן לי..אז תקבל..וכיו"ב). הכל מותנה בתנאים, תלוי  ומדוד.  שאלת המפתח היא: "מה ייצא לי מזה?" ובאין תשובה ברורה, במימד המיידי, המדוד והגלוי לעין , כאן ועכשיו, או בטווח הנראה לעין , אזי גם אין מוטיבציה לעשייה ולנתינה.

אהבת חינם, חמלה, תמיכה אנושית ופירגון – לא בבית סיפרו של האגו. אלה טובים לאנשים "יפי נפש"  ו"רפי שכל" שהאגו הקר והענייני המחפש רק תכל'ס משתדל להתרחק מהם .                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

•·   האגו הנאבק:

 האגו מאמין  שהכל או כמעט כל הדברים החשובים בחיים  מושגים כפונקציה של מאבק ( Struggle )  וזאת כתוצר לוואי של "תודעת ההישרדות" והמאבק הקיומי המתמיד. מלחמה היא לחם חוקו של האגו וסיבת קיומו.

המלחמה או המאבק הם בכל התחומים:  ביטחון, משאבים, פרנסה, אהבה, תשומת לב, ביטוי עצמי וכיו"ב. שום דבר מאלה אינו קיים , ואפילו כאפשרות, כמתנת הקיום או ההווייה הדואגת לכל ברואיה (הגם שהמחייבת  עשייה מסויימת).. כאמור, כפונקציה של "תודעת הנפרדות", האגו המפעיל את היחיד, חש כבודד ועזוב בעולם קר ואכזר ושעליו  להאבק למען קיומו והישרדותו.

המחיר הבלתי נמנע של התייחסות זו הינה תחושת ההתשה הפיזית- ריגשית המזומנת בודאות לאורך הדרך ושקיעה למרירות קיומית.  התייחסות זו גם מונעת מבעליה את הרגשת הכרת התודה לחיים ולכל היש ואת התרוממות הרוח הנותנת השראה וטעם לחיים גבוהים ומהנים יותר.  (ללא קשר הכרחי לכמה או מה יש או אין).

•·   האגו חי במימד הזמן הלינארי- ההווייה קיימת במימד הניצחי, נטול הזמן:

 "הזמן זוחל בעצלתיים לסובלים ולא קיים כלל לאוהבים" (זן)

 האגו נולד, חי ומת במימד הזמן הלינארי של החיים. ("עבד של הזמן").

זהו המימד בו הכל מדוד וכל שניה שחולפת לא תחזור לעולם. כתוצאה מכך מפתח האגו ריצה מטורפת בעקבות הזמן האבוד ואין רגע של מנוחה רוגעת ברגע ההווה הניצחי- שאיננו מוכר כלל לאגו הרדוף ע"י הזמן המתקתק לקראת סופו.

האגו דורש מאיתנו בכל יום ובעצם בכל רגע, להצדיק את קיומינו ע"י עשייה והשגיות, ומשלא עמדנו בסטנדרט ולא הצדקנו את קיומינו ביום מסויים, יספק לנו האגו סיבות להרגיש אשמה והרגשה רעה.

האגו אינו מכיר בקיום מימד ההווייה הקיים מחוץ למימד הזמן  ואף ישכנע אותנו בכל עוצמת שיכנועו שאין דבר כזה ואף יזהיר אותנו לבל נלך שולל  אחרי אפשרות או מרחב מחיה מסוכן שכזה. שכן, שם האגו יתחיל לאבד את עוצמת קיומו.

•·   מלך הזהויות- אמן המסכות- ממציא הסיפורים הגדול:

 האגו אוהב לשחק משחקים שונים ולעטות מסכות שונות. הוא נותן לנו להזדהות עם, ולשחק ב"להיות" כל מיני דמויות שהוא מאמין שיש בהן כדי להוסיף ליוקרתנו האישית או לשם השגת יתרון או תמורה מסויימים.

במצבים נתונים בוחר האגו להגיב מתוך איך שהוא מאמין שאישיות מסויימת-רצויה , היתה מגיבה, וזאת במקום תגובה אותנטית וספונטנית של אישיות קוהרנטית המחוברת להווייתה והיודעת מי היא ומה מקומה.

האגו הינו גם ממציא הסיפורים הגדול שאיתם יש לנו  נטיה להזדהות באופן טוטאלי ומבלי מודעות לכך שאנו עושים זאת. הוא לוקח ארועים או קטעים מחיינו ושוזר אותם כסיפור חיים לינארי המלווה בדראמות, הסברים, מתן סיבות ופרשנויות, כיד דמיונו הטובה, וכך נוצר "נראטיב קיומי" , בעל התחלה , אמצע וסוף ושאנו כה מזוהים ומאמינים בו. אנו בטוחים שאלה הם חיינו. בה בשעה איננו מודעים כלל לכך שאנו חיים ב"סרט" ושאנו הבמאים הבלעדיים שלו ושיש בידינו , עם התעוררותנו, להחליף או ליצור כל סרט שנרצה,שעשוי לשרת את ייעודנו בחיים באופן  הרבה יותר טוב-                                                                                                                                                                                                                                                                               

בכדי להחלים את  הדואליות ו"משחקי האגו" יש להכירם היטב ולחזור חזרה לשורש הווייתנו האותנטית. יש להפסיק להתייחס לאגו בכזו רצינות. יש לפתח מודעות אמיתית, הכרה ערה, ויכולת לצפות בדרכי התנהלותו  החמקמקות והמורכבות. יש  ללמוד להתייחס לכל אירוע ספציפי כמשהו שעומד לעיתים בפני עצמו ולנתק את הקשר ה"סיפורי"- לינארי שהאגו יוצר במיומנות כה גבוהה.

רצוי להתאמן כיצד לא לקחת באופן אישי כל דבר שהאגו עושה ממנו עניין, ולהפסיק להרגיש דחויים ולא רצויים בכל פעם שלא מקבלים את דעתנו או לא ממלאים את רצוננו, או לפחות להכיר בכך שזה דפוס התגובה שלנו ושאין לו בהכרח קשר עם התנהגותם או יותר מכך,כוונתם, של האחרים לגבינו.

• כובד/ קלות/ שימחת חיים:

"מלאכים עפים גבוה –  כי הם יודעים לקחת את עצמם בקלות"

ואת זאת האגו איננו יודע או כבר שכח מזמן. בדר"כ  יש לו נטייה להיות מאד "משמעותי" וחמור סבר. הוא יספר לנו עד כמה החיים הם רציניים, מורכבים ומסוכנים ובכך ידכא את החיות, שימחת החיים הספונטנית שלנו. ובה בשעה ידרוש מאיתנו להתמסר להכוונתו הבלעדית, שכל מטרתה כביכול הינה לשמור ולהגן עלינו מפני איומי החיים. כך תתפתח אצלנו דאגנות היתר שתעיק עלינו בכל כובד משקלה ותצמיד אותנו בכח כובד אדיר לאדמה ושתוצאתה-שחיקה עצומה. ("צרות רבות היו לי בחיי אך רק מקצתן ארעו באמת"-מארק טוויין).

מכאן התפתחה חשיבותו הגדולה של ההומור כתרופה חלקית למחלה-

                   "A laugh a day will keep the doctor away"

או כעצתו של וודי אלן: "מה אנחנו לוקחים את החיים בכזו רצינות- הלוא ממילא חיים לא נצא מפה".

• פחד או אהבה:

"ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר- שלא יתפחד כלל" (ר'  נחמן מברסלב-ליקוטי תנינא, סימן מח).

האגו שולט בנו באמצעות הפעלת מנגנון הפחד. עלינו להכיר בכך ולהבין שדרך פעולתו של מנגנון זה הינה לקחת את האפשרות התיאורטית הגרועה ביותר האפשרית (מבין אפשרויות רבות העשויות להתרחש) למצב מסויים,  שלגביו אנו מרגישים חסרי ודאות, פגיעים וחלשים, ולציירה בדמיוננו כאמת ודאית המאיימת להתרחש עלינו. האגו יתקוף אותנו בנקודות הרגישות והחלשות ביותר בחיינו ושם הוא יטיל עלינו שלטון טרור באמצעות גירוי הפחדים הכי קמאיים שלנו.

"Reality is usually much kinder than we expect it to be        "             (Brandon base)                  

בכדי לרפא  את עצמנו מהפחד ולהשתחרר ממנו, יהיה עלינו לפתח את עוצמתנו הפנימית כך שנוכל "להסתכל לפחד בעיניים",במודעות, באומץ ובערנות מלאה, להכיל אותו  בתוכנו מבלי להתפרק, ולזהות אותו כ"רק פחד" ולא יותר. משנעשה  זאת – הפחד יאבד מאחיזתו עלינו ויתפוגג עד להעלמותו. עד שגופנו יפסיק להגיב בריאקציה ביולוגית-כימית למחשבות הפחד, שגם הן תעלמנה בהדרגה. 

קודת מבט והבנה המקהה מעט מהשפעתו של הפחד עלינו ניתן למצוא בתובנות הבאות: "היום הוא המחר של האתמול שכל כך פחדת ממנו".

פרשנות מעניינת ומקלה למושג פחד ניתן לאמץ  מהנוסחה הבאה:

Fear= False Evidence Appear Real

כלומר, הכל מופיע כ"שיחה פנימית" בראש (המגרה גם רגשות פחד הולמים בגוף) , וכל זאת  כחלק מ"תסריט" אימים מבית היוצר של האגו. מידת עוצמתו של ה"תסריט" ומידת השפעתו עלינו הינה כמידת חוסר מודעותנו בהזדהותנו עימו.

ובסופו או בראשיתו של דבר כדאי תמיד שנזכור ש"היוניברס בו אנו חיים נוצר ועשוי בבסיסו מחומר שנקרא אהבה – הרוצה לתת מעצמה.  וכל השאר…הן הסחות דעת" -המורכבות כאמור מאמונות שגויות, פרשנויות מוטעות,אשליות, פחדים, התנגדויות, וכד'. (מבוסס על חווייה והתנסות אישית).

"פחד או אהבה-זו תמיד הברירה".

                                

                                      האמנות להיות

  עד כה עסקנו בזיהויה ובנסיון להשתחרר מאחיזתה של תודעת האגו ומאשליית הנפרדות הקיומית המוגבלת שהיא יוצרת.

ברגע בו רכשנו מיומנות עיקבית ורציפה בעניין זה, או אז נפתח בפנינו מימד ההווייה המאפשר לנו להתחבר ולהיות נוכחים במימד הנצחי של החיים (המצוי בכל רגע ובכל נשימה),  שזהו כור מחצבתנו האמיתי, ממנו נוצרנו ובו נועדנו להיות ולחיות.

"..ברגע שהאדם מגיע למסקנה (או תובנה) זו, אין הוא מסוגל עוד לישון בנוחיות. תיאבון חדש מתעורר בקרבו, רעב להתעוררות האמיתית, למודעות המלאה. הוא מבין שהוא רואה, שומע, ויודע רק חלק זעיר ממה שהיה יכול לראות, לשמוע ולדעת. שהוא חי בחדרון הדל והעלוב מבין חדרי משכנו הפנימי, ושהיה יכול להיכנס אל שאר החדרים, היפים והשופעים כל טוב, שחלונותיהם משקיפים אל הנצח והאינסוף"…(רוברט ס. דה-רופ מתוך ה-Master-Game                                                                   )

"חוקי המשחק" במימד הנצחי של החיים יידרשו מאיתנו לפתח ולשלוט במיומנויות חדשות שטרם הכרנו. להלן נמנה כמה מהעיקריות שבהן:

•·   החופש ליצור את עצמנו מחדש:

"כל נשימה היא חדשה וכל רגע הינו חדש ובכל רגע שכזה ועם כל נשימה ניתן ליצור מחדש עולם ומלואו" (זן).

 בכדי שנוכל לחיות בכל רגע מחדש, רעננים ונוכחים באופן מלא בהווה הניצחי, יהיה עלינו ללמוד ולתרגל את אמנות העזיבה והשיחרור

·        -Letting goאמנות השיחרור:

"האדם נולד חופשי אך בכל מקום כבול הוא באזיקים" (אפלטון). האזיקים   הם אזיקי ההתניות, האמונות המגבילות, התפיסות וההתייחסויות הישנות, העבר,  המחשבות של הרגע הקודם ,הרגשות שצפו בעקבותיהם וה"סיפור" שאנו יוצרים בראשנו בהתבסס על כל אלה בנותננו להם משמעות והקשר ייחודיים.

עלינו להיות מסוגלים להתבונן בראיה פנימית חודרת ולפזר את מסך הערפל המכסה את תודעתנו והמטשטש את תחושת הווייתנו הניצחית.

כעת, משהשתחררנו מה"נראטיב" של חיינו, מהסיפור או ה"סרט" שאותו יצרנו ובו היינו שבויים, נפתח בפנינו החופש האמיתי ליצור את עצמנו וחיינו בכל רגע מחדש. העובדות של חיינו ומצבי חיים מסויימים, יישארו מבחינה עובדתית כפי שהיו קודם לכן (מלבד השתנותם בקצב הטבעי של החיים). אך מה שישתנה בודאות זו ההתייחסות שלנו והפרשנות שלנו למה שקורה. ההקשר שבו אנו מחזיקים את הדברים. נוכל להעניק משמעות חדשה, רעננה ואותנטית  לחיינו ולמה שמתרחש בהם. נוכל ליצור אותם ממקום חדש ובלתי מוגבל לא ע"י העבר ולא ע"י שום דבר אחר. זהו החופש לברוא יש מאין. "לכל מעשה יצירה קדמה המחשבה וכל מחשבה בטרם התגבשותה הינה אמפליטודה (משרעת- טווח של בין לבין) של הסתברות בים כל האפשרויות" (ד"ר דיפאק צ'ופרה) . כלומר, הכל אפשרי-הכל פתוח, הכל ניתן ליצירה מחדש בהתאם לרמת תודעתנו  ויכולת ההיתכוונות שלנו, שהיא כח יוצר ומשפיע על המציאות הנוצרת אל מול עינינו. 

המקום הזה- ההווה הנצחי של החיים, נמצא מחוץ למימד הזמן ושם גם איננו נתונים להשפעתו השוחקת של הזמן. שם אנו צעירים ומתחדשים בכל נשימה,  (Cnsciousness over  body). התודעה החדשה מחייה את הגוף המגיב אליה בהתאם בהתחדשות מתמדת ןאותות הזמן וההזדקנות מאטים באופן משמעותי את ביטויים בגופנו ובנפשנו.

"לעולם אל יהא אדם זקן. לא צדיק זקן ולא חסיד זקן. הזיקנה מידה מגונה היא, וחייב האדם להתחדש תמיד, מתחיל וחוזר ומתחיל." (ר' נחמן מברסלב)

"ונתתי רוח בכם וחייתם" (יחזקאל ל"ז-חזון העצמות היבשות).

•·   פיתוח היכולת "להיות עם" (To be with)/ פיתוח יכולת ההכלה:

  זוהי איכות  מאד בסיסית אותה יהיה עלינו לפתח בהתמדה, אם רצוננו לבסס את נוכחותנו בהווייה הניצחית של החיים, ברגע ההווה. יהיה עלינו להגדיל את ה"מיכל הפנימי" שלנו ואת עוצמתנו  כך שנוכל להכיל בתוכנו ולחוות עד תום כל דבר שיופיע בחיינו וזאת מבלי להתנגד, לדחות או להגיב אליו (להבדיל מעשייה שקולה המתחייבת , אם בכלל, כתוצאה מן המצב שנוצר).  במיוחד חשובה אמנות אי התגובה. שכן בהגיבנו תגובה אוטומטית, חסרת מודעות, אנו מחזקים את הגורם שיוצר את הצורך בתגובה

       ( You be everything you resist-persist. everything you let be-let)

ושוב, בהגיבנו באופן מותנה ואוטומטי, אנו בוראים  משהו המרחיקנו בעצם מעצמנו והנה אנו נכנסים  ונמצאים ב "סרט" חדש.

נטייתנו המולדת, הטבעית הינה כן להגיב. האגו רוצה להגן על עצמו, במיוחד ברגע בו הוא מרגיש מאויים.  וכאן יהיה עלינו לפתח שליטה על הייצר הבסיסי הזה- הצורך להגיב,  ולהכניע אותו. זה לא יהיה קל. זהו תהליך למידה הדורש מחוייבות, נחרצות, נשימות עמוקות  ועקביות לאורך זמן.

•·   פיתוח היכולת "ללכת מעבר":

"סבלנות וסובלנות הם אותו משהו שאנחנו צריכים בדיוק ברגע בו נגמר לנו מהם"

במסע להתעלות התודעה אנו צועדים בדרך חדשה שאיננה מוכרת לנו. והמהמורות מצפות לנו בודאות מעבר לסיבוב. ולכשיופיעו הקשיים,הפחדים, הכאבים  והפצעים הישנים שיפתחו מחדש,  וינסו לרפות את ידינו, נהיה חייבים להתעלות מעבר לקשיי הרגע . נצטרך לראות ולהזכיר לעצמנו את ייעודנו-המטרה הגדולה של חיינו. נצטרך ליצור או לבוא במגע מחודש עם החזון שלנו שהיה כח מניע ביציאתנו למסע  ונצטרך ללמוד "ללכת מעבר" לקשיים ולמחסומים , האף שלעיתים זה ייראה לנו חסר הגיון לחלוטין או אף מסוכן.

אם לא  נשכיל לפתח מיומנות זו, נמצא אז את עצמנו עוצרים עם הופעתם של הקשיים הראשונים וסוטים מן הדרך, לשבילים משניים שלא מובילים לשום מקום אמיתי וחדש או שנמצא את עצמנו שבים לנקודת המוצא המוגבלת ממנה כל כך רצינו לצאת וליצור לעצמנו חיים חדשים.

"הביטחון בעיקרו הוא אמונה טפלה. הוא אינו קיים בטבע. החיים הם הרפתקה נועזת, או שום דבר."(הלן קלר).

"קשיים הם מה שאנו רואים בצידי הדרך כשאנו מסיטים את עינינו מהמטרה העיקרית"

•·   ויתור על זכות התלונה:

 "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעות אלא מוסיפים צדק. אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה. אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה" (הרב קוק).

משהו לא נראה לך?   צור אותו אחרת, לפחות בגישתך ובהתייחסותך אם אין באפשרותך  לגרום לשינוי פיזי ממ