הזמן טס כשנהנים, אבל גם כשלא

תירוצים של גיל וזמן הם מהשכיחים שאני שומעת מאנשים כסיבה לכך שהם לא מממשים את החלומות שלהם    
תרוץ אחד הוא: אני כבר מבוגר/ת בשביל להתחיל עכשיו. בעיני, כשאנשים מתחילים להתייחס לעצמם כאל מבוגרים מידי, ומפסיקים ליצור את החיים, הם באמת מזדקנים.  
פעלה בארץ לפני כמה שנים קבוצה בשם פיזיקל אימורטליטי שדיברה על אמונה בחיי נצח. הייתי בכמה מפגשים שלהם, וקיבלתי שם מתנה שתמיד תהיה איתי. 
אני לא בטוחה שהם באמת התכוונו ל"נצח", אבל הדרך שלהם כיוונה להתנהלות כאילו נחיה לפחות עד גיל 400. ראיתי שם אנשים בני שבעים ויותר שיצאו למסעות מסביב לעולם, פצחו בקריירות חדשות, ביחסים חדשים, עברו בתים, יבשות. הכל בעצם. כי מה זה גיל 70 מתוך 400, רק ההתחלה. והם נראו נפלא, וחיו את החיים במלואם.   
אין לי ספק שהתנהלות שכזו מאריכה את תוחלת החיים, ובוודאי משפרת את איכותם. כי כשחיים בתחושה שאין טעם, שממילא הכל עוד מעט נגמר, מאבדים את התשוקה לקום בבוקר, וזה קורה גם לאנשים בני שלושים.   
בסדנאות דרך האמן שאני מנחה, אני נתקלת בתירוץ הזה כל הזמן, מאנשים בכל הגילאים. היתה אצלי מישהי שבגיל עשרים הסבירה לי שלהיות שחקנית היא כבר לא תוכל. לגרסתה, בכדי לממש את החלום הזה, היא היתה צריכה ללמוד בתלמה ילין, ולהיכנס למסלול הרבה יותר מוקדם. היא הסבירה לי בלהט  שעכשיו, כבר באמת אבוד. לשמחתי, לאחר הסדנה היא נסעה לארה"ב, סיימה את לימודי המשחק, וכיום היא שוב כאן בארץ, בונה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק.   
יש אנשים בגילאי שלושים וארבעים מספרים לי שעכשיו כבר מאוחר לצאת ללימודים, ואי אפשר לפתוח עסקים חדשים, וכך בולמים את עצמם, שנה אחר שנה. 
פעמים רבות, עשר שנים מאוחר יותר, הם מתסכלים לאחור, ומבינים שאז, לפני עשר שנים, הכל היה כל כך אפשרי, אבל עכשיו כבר באמת לא. כי תמיד במבט לאחור, נראה שאז היינו צעירים והכל היא אפשרי, אבל בזמן הנוכחי – כבר מאוחר מידי.   
*** 
חייבת להודות שבתוך סדנאות דרך האמן, היו רבים שהצליחו להפתיע אפילו אותי. אני מכירה מישהי שבגיל 64, לאחר יציאה לפנסיה ממקום עבודה מסודר, פצחה בקריירה של רקדנית. היא עלתה בפעם הראשונה בחייה על במות, החלה ללמד ריקוד (לאחר שחמש שנים קודם לכן היא התמחתה בהוראת ריקוד), והיא לגמרי מאושרת.  
היה אצלי מישהו בן מעל 60, שתמיד רצה להיות שחקן, הוא למד בעברו, אבל מעולם לא מימש את החלום. הייתי סקפטית, אבל עבדתי אתו עם כל הכלים הנהדרים שאני מכירה. עד סוף הסדנה הוא כבר ביקר בכמה אודישנים, בחלקם התקבל, ושיחק בכמה פרסומות, בסרט סטודנטים, ובסרט עלילתי בתפקיד קטן.   ויש עוד אין סוף סיפורים על התחלות חדשות, והצלחות גדולות, גם בגילאים פחות מקובלים.    
*** 
התירוץ השני אומר דווקא – מוקדם מידי,  כשנצא לפנסיה זה יקרה. כי אז, אפשר יהיה לעשות דברים פחות "רציניים", לקחת את החיים יותר בקלות. אבל עכשיו, יש דברים ש"צריך" לעשות. וכך, התרגשויות שעולות בנו עכשיו, שיכולות להיות פתח לעולמות נפלאים, מועברות להקפאה. כשהן יופשרו, הן כבר לא יהיו בתוקף, יש זמן תפוגה לחלומות.  

*** 
התירוץ השלישי אומר – אבל ייקח המון זמן עד שבאמת יראו תוצאות, עד שמשהו יקרה.ג'וליה קמרון, יוצרת דרך האמן, אומרת "כשאנשים אומרים לי 'אבל את יודעת כמה זמן יעבור עד שאני באמת אדע לנגן בפסנתר'? אני עונה 'יעבור בדיוק אותו זמן, גם אם לא תדע לנגן בפסנתר. "   
לשמחתי, אני מנחה את סדנת דרך האמן כבר עשר שנים, ויכולה לשמוע את האנשים – לפני ואחרי. כאלה שראו בבהלה את הנצח שיעבור עד שיוכלו לחזות בהתגשמות החלום, מתקשרים אלי כמה שנים אחרי, ומספרים – "יש לנו את זה עכשיו". 
יש מי שחלמו לעשות הסבה מקצועית, ופחדו מהזמן שיעבור עד שבאמת יהיו מוכרים, וכיום הם מנהלים עסקים משגשגים.   
ישנם רבים ששנים חולמים לעסוק במקצוע טיפולי, אבל חששו מהתהליך שבלימודים אקדמאים. הם מתקשרים חמש או שש שנים אחרי, כשהם עם התארים הדרושים, בהנאה עצומה מהתהליך, ובקליטה במקומות עבודה עליהם תמיד חלמו. (וחלקם כאלה שחצו את גיל חמישים, והיה נראה להם שעכשיו כבר מאוחר מידי לעשות הבדל).  
יש את מי שחששו לעזוב מערכת יחסים בלתי מספקת, מתוך פחד שיעבור זמן רב עד שיכירו מישהו/מישהי אחר, והשעון הביולוגי מתקתק גם הוא. הם מתקשרים אלי שנתיים שלוש אחרי, עמוק בתוך מערכת חדשה ומרגשת, עם ילד בדרך.   
מכירים את המשפט "הזמן טס כשנהנים"?, אז האמת, שהוא טס בכל מקרה, גם כשלא נהנים.  במלכוד 22 היה מישהו שמאד מאד אהב את החיים. לכן, הוא שעמם את עצמו, בכדי שהזמן יעבור לו לאט יותר, שלא ייגמר/ההומור המטורף של מלכוד 22.    
ובחיים עצמם, הזמן ממשיך לזוז בקצב שלו, כל הזמן, לא מתחשב בכלום. ואין לנו ברירה אלא להתאים את עצמנו אליו, לרתום אותו לטובתנו, ולהטעין אותו, בדברים שבאמת עושים לנו כייף.     
*** 
תרגיל פשוט ונהדר שאני מציעה לעשות בהקשר לזמן הוא שתי רשימות: 
1    אם הייתם יודעים בוודאות שתחיו עד גיל 400, מה הייתם עושים בחצי השנה הקרובה?    
2     אם הייתם יודעים בוודאות שתחיו רק עוד חצי שנה, מה הייתם עושים בה?  
חשוב לעשות את שני חלקי התרגיל, ולבדוק איזה מהם טבעי יותר. יש אנשים שחיים רוב חייהם כאילו יש לפניהם זמן נצח, וכאלה שחיים, כאילו אין מחר. הרשימה שהיתה מאתגרת יותר, פחות ברורה, היא זו שכדאי להטמיע יותר בתוך החיים. כי האמת היא שאנחנו באמת לא יודעים כמה זמן עוד נחיה. אולי עוד 400 שנים, אולי רק עוד חצי שנה, וכדאי לחיות כל רגע בחיים, מוכנים לשתי האפשרויות. 
למרות הרוחב, זה דווקא ממקד את האפשריות. לעיתים ישנם דברים שמופיעים בשתי הרשימות, ולמרות זאת, אנחנו לא עושים אותם כיום. ממש כדאי למצוא את הדרך אליהם, הם כנראה דברים שמרגשים אותנו. 
מן העבר השני, ישנם דברים שלא יופיעו באף אחת מהרשימות, ובכל זאת, אנחנו עושים אותם. אז, אולי אין שום צורך וטעם להמשיך בהם.
***

  מחסום זמן שכיח נוסף הוא הימים שחולפים, מבלי שמספיקים לעשות כלום,  או במילים אחרות– דחיינות. 
כלי נפלא לעבודה עם "זמן בורח" הוא רשימות של מטרות (להבדיל ממטלות, סמנטי, אבל חשוב)  כלי פשוט, מוכר, ויעיל מאין כמוהו.   
בעיני נכון ליצור מטרות לעשר שנים, לשנה, לחודש, לשבוע, וליום. שיהיו ריאליות, אבל יחד עם זאת, כאלה שמגביהות את הציפיות, ומרגשות. 
נפלא בעיני לגייס תמיכה, של חברים, שאתם אפשר לבחון, אחת לשבוע, מה התקדם. כשיש "שעונים מעוררים" כאלה, אנשים שאנחנו יודעים שיש לנו מחויבות דיווח גם להם, נגרום לכך שהדברים יקרו בתוך השבוע. זה כוח מדרבן וממריץ.  
בתוך הרשימות, אני מציעה לעשות סימון וי על מה שכבר נעשה. כך אנחנו מדגישים את ההצלחות שלנו, וגדלים איתן. זו חוויה רגשית מעצימה שמגדילה את האמביציה  ליצור עוד ועוד. 
הדרך המקובלת היא מחיקת מה שכבר נעשה, כך שמה שנשאר גלוי הוא כל מה שעדיין לא הצלחנו לעשות, וכך, אין סיפוק בשום שלב, תמיד מובלט מה שעוד לא קרה, מה שחסר עדיין.    
***
דד ליין הוא עבור רבים חסם זמן, ובעיני, כיום, חבר יקר, כך שאם לא יוצרים אותו עבורי, אני ממציאה אותו לעצמי. זו נקודת סיום אמיתית, שעד אליה הדברים חייבים לקרות.   
אני באופן אישי מכירה רק שני אנשים שלעולם אינם מגיעים לדד ליין, הוא האויב מבחינתם.   
יש לי חברה שמסיימת את העבודות שלה הכי מהר שהיא יכולה, קצת אחרי שהן מגיעות. היא אומרת שכך היא שקטה ורגועה, ו"שום דבר לא יושב לי על הראש". 
היא אחת הנשים העמוסות והמצליחות בארץ, והיא תמיד במרחק של ימים או שבועות מהדד ליין האמיתי. היא כזו שעונה על מיילים ברגע שהם מגיעים, ומטפלת בכל פרוייקט, ברגע שהוא קורה. המושג אחר כך, ולא קיים אצלה. יכולת מעוררת הערצה בעיני, וההישגים שלה, מדברים בעד עצמם.      אבל, היא פרח נדיר. רוב האנשים שאני מכירה, ואני בתוכם, הופכים לאקטיביים ממש לקראת הסוף. 
דד ליין עבורי היא נקודה מבורכת שאליה נאספים הכוחות והמרץ. שם זה חייב לקרות, אין יותר ברירות. סימון נקודת הסיום, מוציא ממני את המיטב, בזמן קצר.    
כך זה בכתבות, בעבודות ללימודים, בטלפונים שצריכים להיעשות, באריזת בית לפני פינוי, בכל דבר בעצם. את חוברות השיעורים של החופש הגדול נהגתי לעשות ביומיים שלפני סוף החופש.   
התקופה שקודמת לדד ליין יכולה להיות סיוט מתמשך, אם היא מלווה ברגשי אשמה, ואמירות חברתיות שכך לא בסדר לנהוג. יש  תחושה של בזבוז זמן, ותסכול אין סופי, מעגל של הלקאה עצמית, כי צריך לעשות, ואי אפשר.    
ההכרה בעובדה שהזמן שקודם לדד ליין יכול להיות זמן איכות של התארגנות פנימית לימדה אותי ליהנות מכל החופש הגדול. אני יודעת שביומיים האחרונים זה יקרה. היעילות שלי מתנקזת ליומיים האלה, אגרתי מספיק כוחות לקראתם, והאנרגיות הופכות לראש חץ מכוון למטרה בדיוק מקסימלי. חבל רק שלמדתי את זה הרבה אחרי שנגמרו החופשים הגדולים של בתי הספר.