חורבן והרס עצמי

ישנם דפוסי התנהגות שמובלים להרס וחורבן בכל תחומי החיים. אם במקומות עבודה, חברים, וזוגיות. אנשים כאילו נוטים להאשים את כל הסביבה, כך זה טבעי להם והם מסירים אחריות מעליהם, מפזרים הכל מהם החוצה!

לדוגמא– הגיע אלי גבר כבן 35 מתגורר בקרוון מאחורי הוריו, הסיבה שהגיע לקליניקה שלי היא זוגיות כושלת עם נערה יפיפייה שאיתה ראה את החיים המשותפים.

לאחר ששמעתי את כל התלונות האפשריות למה מערכת היחסים שלו לא מצליחה להגיע לידי מימוש, הקפיד להדגיש שוב ושוב כמה אוהב את חברתו וסיפר כמה האהבה שלו אמיתית ונקייה, "אך החברה שלי זקוקה לטיפול". לשונו הייתה חלקלקה וכמעט ששכנע אותי בכמה ש"היא" לא בסדר…  

שאלתי אותו: "נגיד שהיא עכשיו בסדר… עברה תהליכים אישיים התפקחה ושינתה את חשיבתה לחיים! מה יש לך לתת לזוגיות ולחיים המשותפים שלכם?"

"יש לי המון אהבה אליה, היא לא תמצא גבר שבאמת אוהב אותה". כך ענה.

נכון מרשים, היום אנשים מוכנים לעשות הכול למען אהבה טהורה ואמיתית.

"אך בו נסתכל עמוק יותר, חוץ מאהבה (שזה חשוב) מה יש עוד?"

כאן יצא המרצע מהשק… לא אגולל בפניכם את כל פרטי השיחה אך אתמקד בעיקר, כאן הבחור סיפר מדוע גבר בן 35 בריא וחזק עדיין ישן בקרוון מאחורי בית הוריו, ללא עבודה מסודרת וקבועה, עם חובות ענק שהולכים וטופחים, ומתברר שוב שכולם אשמים במצב שלו.

אמא שלו נפטרה ולכן קשה לו. (אך החובות הכספיים היו קודם…), בכל עבודה שהלך אליה הופיע סיבה אחרת מדוע זה לא התקדם, כמו – "אז קמתי מאוחר מה קרה? היה לי אירוע יום קודם!!". "אלי לא מדברים בזלזול, הבוס שלי רוצה מימני משהוא שיבדוק אם זה אפשרי בכלל…"

אותה חברה באמת אהבה את אותו בחור, אך נמאס לה (אפילו בצדק!), לפרנס ולקחת אחריות ששייכת לו על גבה הצר, ויותר מכל לשמוע גבר בן 35 שעסוק כל היום למה כולם אשמים סביבו…..

 טיפוסים כאילו יש לרוב, והתרופה שיכולה להוציא אותם היא –

לקחת אחריות בלעדית על החיים!

  ביום שנבין ונדע שהחיים שלנו נראים כפי שאנו יצרנו, נלמד לקחת אחריות להתבונן על עצמנו לבדוק ולחקור את רגשנותנו, לעסות מעשה לקראת שינוי.

 אנשים שמגלים אחריות על מעשיהם הם אילו שמצליחים בסופו של יום להגיע רחוק יותר ולהגשים את חלומם.    אני לא שומרת מצוות, אינני מאמינה בחוקים שבני אדם כתבו …. אני מאמינה ביסודות במקור של היהדות שבעיני היא טהורה ואמיתית.

צום ט' באב הינו צום על חורבן בית המקדש, אני מייחדת יום זה לחשבון נפש אישי עם עצמי, ומעלה את כל ההתנהגויות, הדרכים שבהם פעלתי, המילים שאותם אמרתי שהביאו הרס וחורבן בכל תחום סביב חיי….      אני מודה שביום זה אינני בצום, אך אני עושה את חשבון הנפש, נקודתית לתחום ההרס והחורבן!

 נסו לעשות זאת, לא חייבים לחכות לט' באב, מומלץ לעשות זאת בכל פעם שאתם מרגישים כי דברים לא מסתדרים סביבכם, עצרו רגע חישבו ושאלו באמת מה גרם לכם להיות במקום בו אתם נמצאים.

אך היזהרו- לא לתת תשובות שגורם חיצוני אשם! להתבונן פנימה, לבדוק כיצד אתם תפקדתם באותה סיטואציה?, מה אמרתם? וכיצד זה הוביל לחורבן?

איך עושים זאת-

כל מה שעולה בתרגיל הזה יש לכתוב על הדף, הכתיבה משחררת, והיא גם מתעדת את המחשבות שלכם, תקראו זאת שוב ושוב, אתם תהיו מופתעים ממה שעולה על הדף. בצאת יום ט' באב, לפני השקיעה, ולפני שעוברים ליום חדש, יש לקחת את הדף ולשרוף אותו באש. לקלות ולהשמיד את המחשבות וההתנהגויות ההרסניות שלנו.      אם עושים זאת ביום חול רגיל, יש לשרוף את הדף כשנרגיש שסיימנו את הכתיבה.

מכאן יוצאים לדרך חדשה, שבה אנו לוקחים אחריות ומבינים את הכוח שלנו והיכולת שלנו לשלוט על התהליכים בחיינו. לא לשכוח ששבוע לאחר מכן מגיע טו' באב, זה חג האהבה, חג הזיווג, בואו נגיע אליו נקיים ובעלי אחריות.

 אז קחו אחריות והפסיקו להאשים את כולם, חוץ מעצמכם!

אסנת ליבה