איך מכרנו את בית חלומותינו

אלי בן אהרון כבר לא מאמין שלבנות את בית חלומותיך פירושו שהגשמת את כל החלומות שלך. עבורו החלום הוא לקום בבוקר עם חיוך, בלי לפחד מהעתיד.

את אלי פגשתי בסופשבוע בחוף הים.  ישבנו יחד עם חברים והעברנו ערב משחקי חברה לאור המדורה. לרגע יכולנו להתנתק מחיי היום יום ולהפסיק להקשיב ל'רעשים' שמפריעים לנו ביום יום (כמה הרווחנו, כמה הוצאנו, מתי נצא מהמינוס, מה קורה למשכנתא..). הסתכלתי על כולם רגועים, נהנים, צוחקים ונאנחתי….  אילו רק יכולנו לחיות כך יום-יום, בלי לדאוג למצב הכלכלי.

אלי ישב שם ונראה כאילו הוא חי בסרט טוב… הוא כבר שכח את הרעשים המטרידים… הוא נמצא במקום אחר. אלי עשה את מה שהרבה חוששים לעשות – הוא מכר את בית חלומותיו.

אלי הוא רו"ח, נשוי לאורי – אמנית ומדריכה בסדנאות לאומנות ויש להם שתי בנות תאומות.  בתחילת דרכם קנו דירה קטנה בראש העין, השכירו אותה וגרו בעצמם בשכירות במשך 6 שנים באזור כפר ויתקין.

בשנים אלו החלו לפתח את הקריירות המקצועיות שלהם – אלי סיים את ההתמחות במשרד רו"ח בתל אביב והחל לעבוד כסמנכ"ל כספים בחברת בנייה בנתניה. אורי פתחה סדנאות אומנות לילדים ומבוגרים וצברה חוג לקוחות מרשים.

הכל התנהל על מי מנוחות עד שצצה לה הזדמנות: הם מכרו את הדירה בראש העין וקנו מגרש ביישוב קהילתי בעמק יזרעאל.

לאלי היה ברור ששם הם ייבנו את בית חלומותיהם, לאורי פחות –היה לה טוב במקום שבו גרו.

הבית תוכנן להכיל סטודיו לאורי ומשרד לאלי, בנוסף לחדרי המגורים. ואכן לאחר שנה העמידו הזוג שלד לתפארת והחלו במלאכת הפינישים. שנה נוספת עברה והבית היה מוכן – תוך שבוע התבצע המעבר לבית החדש – בני הזוג שכרו שרותי אריזה והובלה, לקחו איתם מפתחות בלבד ונכנסו לגור יחד עם התאומות בנות ה-  10.

הקליטה של הבנות ביישוב הייתה חלקה ומהירה. אלי שהתחיל לפתח קשרים באזור עוד טרם עברו ליישוב, השתלב גם הוא מבחינה עסקית וחברתית במקביל לעבודתו במשרד בנתניה. אורית החלה בקטן, פתחה חוג אומנות אך לאחר מס' חודשים הרגישה שהיא מאבדת את חדוות היצירה ולא הייתה בה מוטיבציה להמשיך. בתוך תוכה רצתה לעזוב ולחזור… אך עצרה מבעדה בכדי לאפשר לבן זוגה ליהנות מהגשמת החלום.

כך חלפו להם מס' חודשים והמשפחה, שהתבססה על משכורתו של אלי כמשכורת יחידה, גילתה שלגור בבית זה לא זול: החצר דרשה אחזקה מרובה, הוצאות אחזקת הבית היו גבוהות ובעיקר המשכנתא. העיקה והציקה. אט-אט נכנסה המשפחה למינוס  ולחובות – לקחה הלוואה מהבנק ומההורים,  נכנסה לסחרור הלוואות והחלה לרדוף אחרי הזנב של עצמה. המצב הכלכלי השפיע על התנהלות הבית, על הזוגיות ועל ההרגשה הכללית.

מה גרם לשינוי?

ארוחת ערב משותפת עם זוג חברים שהיה באותו המצב בדיוק הביאה את אלי למסקנה שצריך לשנות את החשיבה. אלי, אורית וזוג החברים היו בשנות ה- 40 לחייהם – הגיל שבו צריך ליהנות ולחיות. אך במקום ליהנות הם חיו בדאגה וברדיפה אחרי השקל. אלי הבין שמצד אחד הם נמצאים בחובות,  ומצד שני יש להם נכס שבשל עליית מחירי הנדל"ן שווי השוק שלו הוכפל מאז קנו אותו. בעצם "הכסף" שלהם היה קבור בתוך קירות הבית… אלי הבין שצריך לממש את הפוטנציאל הטמון בקירות אלו.

"אז מה אתה מציע?" שאלו אותו החברים – "זה פשוט", ענה – "צריך למכור את הבית, להחזיר משכנתא וחובות, ביתרת הכסף לקנות נכס להשקעה ולעבור לגור בשכירות".

"השתגעת?"  אמרו לו "בית זה ביטחון, זה נכס להישען עליו בעתיד".

"בית זה לא מה שיביא לי את הביטחון – ואם יש משהו להישען עליו היום זה המשפחה שלי והזוגיות שלי." ענה אלי.

וכך נפלה החלטה – מוכרים את הבית.

למחרת עשו בני הזוג 2 פעולות:

1. פרסמו מודעה באינטרנט.
2. נפגשו עם מנהל הסניף בבנק – סיפרו לו על ההחלטה ולקחו הלוואת בלון כדי לעבור את התקופה בראש שקט יותר.

לאחר מכן הודיעו לבנות ולמשפחותיהם על מכירת הבית.  ההורים תמכו והבינו את המהלך, הבנות פחות – מבחינתן היישוב היה הבית שלהם, שם נמצאות החברות, החוויות,  הזיכרונות הטובים. הרבה שיחות אל תוך הלילה עשו אלי ואורית עם הבנות כדי להכין אותן לקראת המהלך ובמסגרתן התחייבו לסייע לבנות בשמירה על קשר עם חברות מהיישוב ואף להסיע אותן לשם לעיתים קרובות .

תהליך מכירת הבית היה לא פשוט וכלל בלעדיות למשרד תיווך, שתי  עסקאות עם לקוחות רציניים שברגע האחרון במעמד חתימת חוזה קיבלו רגלים קרות, הרבה לחץ ולא מעט דאגה. בני הזוג לא ויתרו ולא התפשרו, הם חיכו בסבלנות עד שנסגרה העסקה המתאימה והבית נמכר.

לפני שבוע הם חזרו לאזור כפר ויתקין – שכרו בית במחיר מטורף … אך עדיין נמוך מהמשכנתא שהייתה להם.

לבנות יש "משמר שכונה " וכל יומיים מגיעה חברה אחרת מהיישוב לישון אצלן ולעזור להן לעבור את התקופה בקלות.

השמועה על חזרתה של אורי לאזור עברה מפה לאוזן וכבר נרשמו אצלה ילדים. במקביל היא עובדת יחד עם חברה בחברת קייטרינג. מה שבטוח – החיוך על פניה של אורי חזר.

אלי נהנה גם הוא מהקרבה למקום עבודתו,  נטל החובות שרבץ עליו נעלם כלא היה, היום הוא פעיל בחוג כדורעף, משחק טניס ופותח את הבוקר בהליכה על חוף הים.

עם הכסף עוד לא קנו נכס להשקעה – הם כמו רבים אחרים ממתינים על הגדר לראות מה יהיו תוצאות המאבק…

אבל בינתיים החיים יפים, הזוגיות פורחת, השמש מאירה והמחשבה פתוחה לרעיונות יצירתיים.

אגב, זוכרים את זוג החברים מהארוחה?? גם הם עשו את אותה פעולה – מכרו את הבית ונשארו לגור במושב בשכירות.

אז אם אתם חושבים שזה לא אפשרי לגור בשכירות, אם אתם מפחדים למכור את בית חלומותיכם, הסיפור של אלי ומשפחתו מראה שאפשר גם אחרת. ותחשבו על זה.