מה אתה לא רוצה שידעו עליך

מה אתה לא רוצה שידעו עליך

 מאת עירית לוי

לכל אחד מאיתנו היה רגע מסוים בחיים בו הוא החליט באופן לא מודע ש"אסור" לו להיות משהו. שאם הוא יעז להיות לרגע אגואיסט, או אגרסיבי, או נודניק – זה יהיה "מסוכן" מדי – כי אמא או אבא או מישהו אחר חשוב ומשמעותי יגנה את התנהגות הזאת או יגיב בצורה לא נעימה. אותה החלטה יצרה פחד גדול לבטא את אותו פן באישיות, והתנגדות פנימית עזה אליו.

מצד אחד ברור שלא נרצה לעודד ולטפח בתוכנו את החלקים השליליים והלא-חברתיים. אם יש בנו פן אגואיסטי היינו רוצים דווקא ללמוד לעדן אותו. מצד שני – וזו הנקודה המהותית כאן – אנחנו רוצים לפעול מתוך חופש בחירה. אנחנו רוצים להיות 'אנשים מתחשבים' מבחירה ולא אנשים שחייבים להיות מתחשבים – כי הם פוחדים עד אימה להיחשב אגואיסטים. לפעול מתוך חופש ולא מתוך אין-ברירה: לבחור בעצמנו מי להיות – במקום שהפחד יבחר עבורנו.

הכל אפשר להגיד עלי, אבל לא שאני קמצן!

איך מגלים מה זה ה"משהו" או "המישהו" הזה שאין לנו חופש להיות? בודקים מהו תיאור האופי שאנחנו הכי סולדים ממנו. מהי התכונה שאנחנו הכי לא אוהבים אצל אחרים, תכונה שרק המחשבה שאנשים אחרים יחשבו עלינו ככאלה, מעוררת בנו חלחלה או עלבון גדול. קמצנות, קטנוניות, חוסר-אמינות, אטימות, רברבנות. לכל אחד יש התכונה, או כמה תכונות, שהן בבחינת מוקצות.  

אם נבחן קצת את עצמנו מול אותה תכונת אופי, נגלה שאנחנו משקיעים הרבה אנרגיה בכדי להיות בדיוק ההיפך הגמור ממנה. נגלה שלמעשה אנחנו "עובדים" ב-לשכנע את העולם ואת עצמנו שאנחנו מאוד-נדיבים, או מאוד-ישרים, או רגישים, או טובי לב, וכדומה. אנחנו נגלה שהרבה מהפעולות ה-כביכול טריוויאליות שלנו מיועדות למעשה על מנת ליצור מסכה מאוד ספציפית.

מי זה מסתתר מאחורי המסכה?

למשל, אדם שאין לו חופש להיות אגרסיבי, ישקיע את מאמציו ביצירת מסכה של אדם רך, נחמד ונעים, ובהסתרת כל רמז אפשרי לנטייה מתלהמת. זה גם מה שרוב האנשים יאמרו עליו: ש"הוא ממש נחמד וטוב לב". כאשר אדם זה ישתחרר מהמסכה הוא ימשיך להיות אדם נחמד, אבל נחמד חופשי יותר – כזה שלא חושש להביע את עצמו, את עמדתו או את רגשותיו, גם כאשר הם לא משרתים את תדמית הנחמדות.

בנוסף, אותו אדם, כאשר הוא עדיין כבול במסכת הנחמדות, ימצא את עצמו מתקשה להתנהל בשוויון נפש מול אנשים שכן מרשים לעצמם להתנהג באגרסיביות. הם יעוררו בו התנגדות, סלידה וכעס. יכול להיות שגם במצב משוחרר הוא יבחר בסופו של דבר לא לקיים איתם מערכות יחסים אבל תהיה שם בחירה. במצב לא-משוחרר, צעדיו בעולם מוגבלים. גם אם הוא רוצה אין לו אפשרות לשהות מול אדם כזה מבלי לאבד אנרגיה: לעבוד מולו כקולגה, לשמור עימו על יחסי משפחה סבירים וכיוצא בזה. 

כמה שאני לא בסדר! 

אבל מעבר למאמצי ההסתרה ומעבר לקושי להתנהל מול אנשים מסוימים – המחיר הכי כבד שאנחנו משלמים על העמדת הפנים הזאת הוא המחיר של חוסר אהבה עצמית וחוסר קבלה עצמית. כאשר אנו מתנגדים לפן מסוים בתוכנו אנחנו חווים תחושה קבועה ומייסרת של "אני לא בסדר". כל עוד אדם לא חי בשלום, למשל, עם הפן האגרסיבי שקיים בתוכו (ובכל אדם עלי אדמות – כל אדם באשר הוא – קיים הפן הזה במידה כזו או אחרת), אז בכל פעם שהוא יצוץ על פני השטח – יחד איתו יצוצו גם גינוי ושיפוט עצמי.

לאורך זמן, חוויה מתמשכת של חוסר נחת מעצמנו היא חוויה מחלישה ביותר. אנחנו מטפטפים לעצמנו אל תוך התודעה את האמונה שאנחנו לא מספיק טובים כפי שאנחנו. שנקודת המוצא הבסיסית שלנו היא פגומה. יש לזה אפקט מחליש בערך כמו לצרוך רעל על בסיס קבוע. זה לא בריא למערך הנפשי, זה מערער, זה מחליש, וזה מרחיק אותנו מהאהבה העצמית שכולנו כל כך כמהים לה.

החופש להיות הכל

כיצד ניתן ליצור את החופש לתת ביטוי לכל הפנים שבתוכנו? כיצד ניתן לוותר על המאמץ המתמשך להיות מישהו אחר – ולאהוב את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו ברגע זה? בראש ובראשונה נדרש להפנות מבט כנה אל עבר עצמנו ולהתחיל לזהות את מנגנוני ההסתרה. אפשר לשים לב לאנרגיה ולפעולות שמושקעות ביצירת התדמית החברתית שלנו, וכן לדברים שאנחנו נזהרים שלא יתפסו אותנו עושים: שלא יתפסו אותי מתפרץ בזעם, שלא יתפסו אותי מתחשבן, שלא ישימו לב שחשבתי רק על עצמי עכשיו.

כאשר אנו מתחילים להביט על עצמנו בכנות שכזאת ומזהים בזמן אמת את המסכות בעת פעולתן, לאחר שראינו את האמת – יהיה לנו קשה להמשיך לשתף איתן פעולה, בוודאי שלא לאורך זמן. יהיה לנו קשה להמשיך לחיות בשקר העצמי והחברתי הזה ולשחק בלהיות משהו שאנחנו לא.

במקביל לפרידה מהמסכה נדרש לאזור אומץ להיות מי שאנחנו באמת: לעשות שלום אמיתי ומקיף עם עצמנו. נדרש מאיתנו להעז לתת ביטוי לכל גווני הקשת של האישיות שלנו, גם לאלה שהם פחות מרשימים וייצוגיים, גם לאלה שנחשבים שליליים או אפילו בזויים. עלינו לבנות בתוכנו לאט לאט הסכמה להיות מי שאנחנו, ולתת לעצמנו רשות להיות אנושיים, להיות בני אדם. כאשר נסכים לכך, נצליח להיות אנשים שלמים ומרוצים מעצמנו – ומשום כך גם יציבים, זקופים וחסונים מבחינה רגשית.