סוכריות קטנות ומתוקות

ללכת עם ילד קטן ברחוב זאת חוויה. כל דבר שהוא רואה מופלא בעיניו, אוטובוס גדול, ציפור בשמיים, חתול שמתלקק בשמש, מערבל בטון לצד הכביש או פרח קטן מציץ מסלע. מתי בפעם האחרונה, התלהבת ממראה עינייך?

האם אנחנו בכלל טורחים להסתכל סביבנו או שאולי הכל  עובר לידינו מבלי שנקדיש לו תשומת לב כלשהי?

אנחנו כל כך עסוקים בערמות התיקים שדורושת טיפול במשרד, בלקוח שכבר שבוע לא החזרנו לו צלצול, בדואר האלקטרוני שלא עברנו עליו אתמול בערב כי היינו עייפים ואנחנו מקווים שנספיק לצאת בזמן מהעבודה בשביל לקחת את הילד מהחוג ובאותה מחשבה כבר מקווים שההורים לא ישכחו להוציא את הילד ולתת לו בננה לפני שהוא הולך לחוג.

ומה יצא לנו מכל זה? כאב ראש, לחץ ומועקה ובעיקר מחשבות על מה לעשות במקום לחוות את ההנאה שברגע.

אנו רואים את העולם בעיניים ציניות, אנחנו כבר מראש רואים את המכוער, את ה"קנוניה" מאחורי הדברים, את הניסיון של האחר להתעשר על חשבוננו. אנחנו לא מתלהבים מהאוטובוס הגדול , אנחנו חושבים שאגד העלו את המחירים סתם כי הם יכולים, או שאין מספיק מושבים, או שהתדירות של קו האוטובוס היא נמוכה מדי וזה גורם לנו לקחת שני קווים כדי להספיק להגיע בזמן לעבודה. אנחנו לא מתלהבים מהפרח הקטן בסלע כי אנחנו רואים את הבניין הגדול שבנו ליד ובגללו נהרסה הגבעה הירוקה שכל אביב היתה מתמלאת שלל צבעים ונינוחות של פרחי בר.

אז הגיע הזמן לשנות גישה. נכון, לא הכל צודק בעולם ויש הרבה דברים מכוערים, אבל זאת הבחירה שלנו במה להתמקד והאם להנות בחיים, ונראה לי בטוח להגיד שכולנו בסופו של דבר רוצים להנות בחיים.

עשו לעצמיכם הרגל, חפשו באופן אקטיבי שלושה דברים יפים כל יום. מהם אותם דברים יפים? דברים שמשמחים אתכם כמו למשל שיר שאתם אוהבים שהושמע ברדיו, מוכר אדיב בחנות, בדיחה מצחיקה ששמעתם, חמש דקות של שקט ומנוחה באמצע יום סואן וכו'. הכוונה היא לדברים קטנים שעושים טוב בלב, וצריך לחפש אותם ולבלוש אחריהם. אחרי כמה זמן זה יהפוך להרגל ובאופן טבעי תשימו לב לדברים הקטנים.

הרגל נוסף שכדאי לסגל הוא התמימות. תנסו להסתכל על העולם בעיניים של ילד, להתפלא מהטכנולוגיה שסביבנו, להתפעל מהיופי ולראות כל דבר כאילו זאת פעם ראשונה שאתם נתקלים בו. מבלי להצמיד לו את הדעה שכבר גיבשנו עליו.

ההרגלים האלו הם סוכריות קטנות שאנחנו ממתיקים בהן רגעים בחיים.