10החוויות שכל אישה צריכה לעבור בכדי לצמוח

10החוויות שכל אישה צריכה לעבור בכדי לצמוח…
                  שירית בן- ישראל מנכ"לית .S.T.S מתמחה בקידום  נשים

מי מאיתנו לא חוותה חוויות קשות? מי מאיתנו לא עמדה יותר מפעם אחת טרום קריסה? מי מאיתנו לא יצאה ממשבר או קושי ואמרה שבדיעבד, טוב שהדבר קרה.

ובכן, אני כמוכן, הייתי… עברתי… התרסקתי… קמתי…. בניתי, יצרתי, העצמתי והתעצמתי. לדעת אנשים מסוימים, אפילו יתר על המידה. (טוב, הכל דרך עיני המתבונן/ת),ומידי שבוע אני בודקת עם עשרות רבות של נשים את החוויות שהעצימו אותן, הצמתים בהן הן נתקעו, נפלו ומהן התעצמו. להן, התהליך קשה, לי כמנחה הוא קל. במעין משחק עם ומול עצמי החלטתי לבצע את התרגיל באופן אישי. התוצאה לפניכן. רגע לפני שאתן נבהלות ומשגרות תגובה נמרצת, שדוחה את הרעיונות, אני מבקשת שתתאמנה ב"דחיית סיפוקים" ותנסינה להתחבר לאירועים דומים בחייכן, במיוחד לתוצאותיהם. ובעיקר, תזכורנה שהחוויות עצמן ודרך הצגתן, גם אם הן דרמטיות, ציניות וקיצוניות מהרגיל- כולן אמת וכולן באמת הפכו אותי ורבות אחרות, שחוו חוויות דומות, לנשים הנהדרות שהננו. ועל זה אמר אחד מגדולי השוביניסטים "מה שאינו הורג אותי- מחזק אותי" (ניטשה, שהמליץ לגברים לקחת את השוט בלכתם אלינו…)

1.      להיות מרותקת למיטה בגלל בעיות גב 
מרבית חיי, החל מגיל 11 סבלתי, כמו רבות אחרות מבעיות גב. כסאות העץ הנוקשים בבית הספר, הילקוטים הכבדים, שיעורי ההתעמלות בודאי לא תרמו להקלת הבעיה. ובכל זאת, הצלחתי להגיע לגיל 45, ללדת שני ילדים ולשרוד את החיים מבלי לעבור ניתוח גב, עד יום שני 11 באוקטובר 2002, ביום זה נשכבתי ולא קמתי ממיטתי, למרות אספקת מורפיום, נקסין, אלגוליזין ודומיהם, עד 22.2.03. משך 4 חודשים שכבתי, כואבת, דואבת, מסטולה למחצה ללא יכולת תזוזה. בסופה של אותה תקופה "נשברתי" והסכמתי לעבור ניתוח בעמוד השדרה, שאפשר לי, בסופו של תהליך, לחזור לעצמי. מה הגדולה בשכיבה במיטה? בעצם, למעט כאב, שעמום ואינספור שעות של בהייה בתקרה ללא עשייה, לא הייתה בה כל גדולה. וזו בדיוק הנקודה. הרגשתי שלא היה לי יותר מה להפסיד, "נמוך" יותר מהנקודה אליה הגעתי, כלל לא חשבתי אז שיכולה מישהי להגיע. בתחושת אופוריה, מוזרה מהולה בחשיבה על הרגע בלבד מצאתי עצמי גולשת, באמצעות המחשב הנייד שהיה מונח על מיטתי לאתרי מכרזים. מעולם לפני כן לא העזתי לחשוב על אפשרות של התמודדות במכרז, למרות היותי בעלת חברה בע"מ, מקצוענית, מנוסה ומצוידת בקבלות רבות על הצלחות בתחום עיסוקי. מכרז נראה לי עד אותו רגע  מאיים, מפחיד ובלתי הולם אותי. הגשתי 5 הצעות.  הגשתי ושכחתי, שכן ממילא, לא חשבתי עמוקות על מימוש המכרזים, ממילא לא האמנתי ולו לרגע שאזכה. הגשתי ושכחתי. שכחתי עד כחודש לאחר מכן, עד לרגע, בו קיבלתי שיחת טלפון מגורם מקצועי זר, שהודיע לי שזכיתי במכרז ושעלי להאריך ולהגדיל בהתאם לסעיף מסוים בחוזה את הערבות הבנקאית, בגינה טרטרתי את בני הגדול, כשהוא מצויד בהנחיות מפורטות, לסניף הבנק בו נוהל חשבון החברה. שתקתי. נכנסתי למצב של הלם. דקות ארוכות לאחר מכן התעוררתי מהאופוריה. עוד בטרם הצלחתי להתעשת קיבלתי 2 טלפונים נוספים, שבישרו זכיות בשני מכרזים נוספים. כדאי לזכור, שהייתי חצי מעולפת, מסטולה ממשככי כאבים, חסרת מסוגלות מינימאלית לביצוע הדרכה כלשהי. אט- אט הבנתי את שהתחולל, לא ביני לבין החברות, אלא ביני לבין עצמי, ביחס ליציאה ממגבלות הפחד, שהיה לי מהתמודדות ממכרזים. את המכרזים העברתי בהסכמת החברות לקולגות, שכן, לפחות 3 חודשים ארוכים לאחר מכן, עדיין שכבתי מרותקת למיטתי. ואולם, טעמן המתקתק של הזכיות במכרזים נותר בפי, בליבי ובמוחי לעד, ומאז, בעיני, התמודדות במכרז הינה כמו אכילת טבלית שוקולד. ושוקולד, אני אוהבת בחפיסות….. 

2.      לחוות בגידה
חונכתי לתת אימון מלא באנשים. חונכתי להאמין בטוב הלב ובכוונות הטהורות של אנשים. חונכתי לבטוח בנטייתם המולדת של אנשים לחשוב עלי באותה נשימה, שהם חושבים על עצמם. לכן, בחברותי, ידידותי ובני זוגי, תמיד בטחתי, סמכתי, האמנתי, לעיתים אפילו בעיניים עצומות. אני יודעת שאיני לבד, כל חברותי חונכו כמוני. כולן נותנות אמון מלא באנשים. מי מכן הקוראות חוותה בגידה? מי מכן האמינה בבן זוגה, בחברה? בחברתה? באחות? באח? ונכוותה. אני מניחה שכרגע, במשאל בזק, 80% מכן מרימות יד. אין בגידה קשה יותר מבגידתו של אדם שבו נתנו את מלוא האמון. בגידה כזו נמנית על הסוג "המקריס", דהיינו ממוטט, מאיים להחריב את התשתיות האישיות, הבונות את עולמנו, שכן היא מתנגשת עם הערכים הבסיסיים העומדים במרכז עולמנו; אמון, אמינות, יושר ונתינה, לעיתים קרובות על גבול ההקרבה. במיוחד, כאשר האדם שבגד קיבל מאיתנו את הכל. הבגידה ההיא בחיי, על ידי הגבר שזכה ממני בכל, שקרתה לפני כעשור וחצי הפכה לאחד מאבני היסוד של ה"עצמי" האסרטיבי, גאה ומצליח שלי. הבגידה ההיא שחררה אותי מהנאיביות הרומנטית, הנסיכותית- תלותית- מחכה- מאמינה, שהייתה חלק משמעותי בבסיס אישיותי דאז. וראה זה פלא, הכאב העז עבר מזמן, אולם זיכרון האמון העיוור, מהסוג, ששום בנק בישראל לא נותן בבכיר לקוחותיו, לא מש ממוחי ומליבי מאז, פלא נוסף, איש, וגם לא אישה לא בגדו בי יותר.

3.      להיות מפוטרת
בפורום 'נשים בעסקים ובקריירה' ופורום 'הדרכה' שאני מנהלת בפורטל 'תפוז' מתקבלות מידי יום פניות של נשים, בעלות עסקים קטנים הקובלות של "פיטורין" שחוו מלקוח. בושה, כאב, עגמת נפש, עצב, חרדה, דחייה הן רק חלק קטן ממגוון התחושות המלוות את אירוע הפיטורין, ואין זה משנה אם בפיטורי שכירה  עסקינן, או בפיטורין של לקוח את מבצעת השירות העצמאית. בשנת 2000 עבדתי, (בפעם הראשונה בחיי כשכירה),  6 חודשים כמנהלת תקשורת שיווקית של קבוצת חברות. מתוך תפישתי את עצמי כ "כל יכולה", דהיינו מרובת כישורים וכישרונות, המחויבת לעשייה מתמדת הייתי אחראית על ההדרכות, התקשורת, עיתון החברה, תהליכי מיתוג החברה ועוד. אלא, שכמו במציאות של רבות מאיתנו, בה עצם היותנו מוכשרות ומועילות, לאו דווקא מזכה אותנו בהערכה והוקרה, גם פעילותי היצירתית והמוצלחת כמנהלת תקשורת שיווקית, למרות, ואולי דווקא בגלל ההצלחות הביאה לסיום עבודתי בחברה. מודה, טעם הפיטורין היה מר, מעציב והוריד את מפלס הביטחון העצמי שלי לתת- גובה. שלושה חודשים לאחר מכן כבר הייתי שקועה בעסק שלי, כאשר הגיע אלי בדואר עיתון החברה ההיא. אחת מהמנהלות היותר מפרגנות, שהפכה לחברתי מאז שלחה לי אותו, למען אראה ואבין. העצב הפך לכעס, הכעס פינה מקומו לטובת חמלה, החמלה הביאה לתובנה שבעצם, סיום ההתקשרות התעסוקתית נבע מפחד, קנאה ורצון לנכס לגורמים פנים- ארגוניים את ההצלחות שלי. עיתון החברה החדש, שלו בניתי את הקונספט, התכנים והעיצוב הגראפי נרשמו תחת שם המנהל שבגרונו נתקעתי כמו עצם. חדל האישים, הבלתי יצירתי נהג לקחת קרדיטים של אחרים באמצעות טרטור וסילוק. "כל כלב בא יומו" אומר הפתגם הערבי העתיק, ואכן כחודש לאחר הוצאת העיתון תחת שמו של אותו מנהל והשמטת שמי כמי שהגתה, הפיקה ויצרה את העיתון, הודיע לו המנכ"ל, ידידו וחברו הקרוב שהוא מסולק. מאותו יום הוספתי למגוון השירותים המקצועיים, שיש ביכולתי לספק, בהצלחה ובגאווה מרובה את תחום הפקת עיתונים, משלב הרעיון ועד המיתוג. ולחשוב, שהכל החל ממשהו עצוב דמוי פיטורין…

4.      ליהנות ממאהב צעיר בכדי לחוות את חוויית הפינוק/ טיפוח/ הערצה שחווים גברים 
מחנכים אותנו, שהגבר אמור להיות מבוגר מאיתנו במספר שנים. נדיר למצוא במחוזותינו זוגות, בהם האישה צעירה מהגבר, וגם אז אנו נוטים להרים גבה. זו עדיין איננה הנורמה. מנגד, רבים הסיפורים אודות גברים, הנוטשים את נשותיהן לטובת ילדונת צעירה בשנות העשרים שלה. מה מושך גבר לילדה? מבטי ההערצה וההשתאות, העיניים הבורקות דמויות סימן השאלה, ההזדקקות לגבר, התלות הממכרת, שאפיינה ברוב המקרים את האישה המקורית, בשנים הראשונות של הקשר. לכל הפגועות, הגרושות בפועל ובתהליכים, ההמלצה שלי היא חווינה את החוויה, פרגנה לכן, לפחות פעם אחת את תחושת השליטה, הידיעה, ההובלה, ובדרך, ככל הנראה, תיהנינה ממאהב מרגש, מתלהב, מעריץ ומתרגש. מה שבטוח תתוודענה אל המרקם הקסום והמתוק, המרגש גברים וגורם להם לפרק ולהתפרק מדעתם, ממשפחתם ומהרמוניית חייהם. 

5.      להכיר את הלהטוטנית שבך
אם תשאלנה את פרופסור איילה מלאך- פיינס, ראש המחלקה לניהול באוניברסיטת בן- גוריון, היא תאמר שכולנו להטוטניות. הלהטוטנות היא הכלי האפקטיבי ביותר, המצוי ברשותנו ומאפשר לנו לתמרן, בדרך כלל בהצלחה, בין הפלטפורמות השונות בחיינו; לתמרן ולשמור על המסגרות, כמו גם על השפיות. הלהטוטנית האישית שונה מאישה לחברתה. לכל להטוטנית מכסת הכדורים בהם היא מסוגלת לג'נגל. לכן, כל אישה, כדאי שתכיר מקרוב ובצורה הכי אינטימית ואוהבת את מגון הכדורים שבחייה, את מגוון התמרונים שיש ביכולתה לשלוף מהמאגר הפרטי,  באתראה של 60 שניות, וחשוב אף יותר, את הקו האדום המפריד בין המצוי לרצוי בתחום הלהטוטנות בחייה. למה? כי הכדור הנוסף, אותו אנו מחליטות לעיתים הוסיף למשחק, הוא זה שעושה את ההבדל בין זרימה לנפילה, בין בניה לקריסה, בין כישלון להצלחה. 

6.      להיות שנה אחת מרצון בלי גבר
אם תבקשנה שאבחר משפט אחד, מאחוריו אני מוכנה להתייצב, בכל רגע ובכל מקום ומצב, זה המשפט; להיות לפחות שנה מרצון בלי גבר. לא ממקום של שנאה, לא מכעס, לא מפחד, לא כאקט דווקאי, אלא ממקום של יציאה למסע האולטימטיבי, של שחרור מאחרונת המניפולציות, מעכבת הצמיחה בחיינו. שחרור מהנטייה לפתח תלות, (ממליצה לעיין בספר "תחזוקת בעל" של הסופרת והחוקרת האוסטרלית סוזאן מאוסהארט), שחרור מהנטייה להישען על הגבר, עד כדי הוצאת מוקד שיווי המשקל האישי- פנימי מנקודת האיזון. שחרור מדפוס הטיפול- טיפוח- שינוי- עיצוב מחדש שלנו את הגברים. קל לומר, קשה לבצע, שכן כבני אדם אנחנו מעוצבים להשתוקק לחיות בזוגות ולא כבודדים, למרות שחלקנו, לא ממש מתאימים לדרישות שמציבה הזוגיות הנורמטיבית. 
בשנת 1990 לאחר גירושין סוערים ביקשתי לברר לעצמי, מהם האתגרים הבלתי אפשריים עבורי. האתגר הכי בדיוני דאז היה, לחיות שנה בלי גבר. הורי היו נשואים לטוב ולרע, מיום שאני זוכרת, כל חבריהם היו נשואים וגם אם היו בעיות במצגת הנישואים המושלמת, הרי שאני לא הייתי מיודעת אליהן באותם ימים.
ה 'שנה מרצון בלי גבר' הייתה השנה הכי מעצבת, בונה, מחדשת ומוצלחת בחיי. השנה מרצון בלי גבר אפשרה לי להגדיר בשקט, בזמן ובקצב שלי, ללא לחצים, הכוונות, הנחיות ואילוצים, את ה"אני" החדש שלי. למעשה, בשנת 1991 ילדתי את עצמי מחדש. השתחררתי לחלוטין ממערכת המושגים המאולצת, תוצר הסוציאליזציה ההרסנית והרכבתי לעצמי בעצמי, את הפאזל האישי שלי מחדש. על חלקים מסוימים ויתרתי, אחרים עוגלו בקצוות ולעיתים אף במהות, היו פשרות, אובדנים מרצון, ניקיונות של אנשים מסרסים ומרעילים, כולל משפחה. בעיקר היה ניקיון פנימי וגיבוש מערכת מושגים, קודים, נהלים להתנהלות בפלטפורמות החיים, קווים אדומים, ערכים חשובים ודרישות סף לכל אדם ומצב. חשוב מכל, מימשתי את החופש לו זכאיות כל הנשים בעולם: החופש להיות החלום של עצמך והחופש להפוך את החלום של עצמך למציאות חייך האישית והעסקית. חופש הוא הערך העליון בחיי, ומשום שההחלטה לחיות מרצון לפחות שנה בלי גבר החזירה לי את החופש שהסכמתי לאבד- המשפט הקצר הזה הפך לאבן חיי.

7.      לחיות חודש אחד בחיים מרצון בלי ילדיה
כל החלטה שעשיתי בחיי נגעה בצורה ישירה לילדי. רק היום שוחחתי עם לקוחה, שאמרה לי שאינה יכולה לבצע משימה מסוימת, שכן עליה להכין סנדוויצ'ים לילדיה. נשמע הגיוני, עד הרגע שבו צחקקה וסיפרה שילדיה הם בני 14, 16 ו- 17.  שתינו הבנו, שהכנת הסנדוויצ'ים לילדים בני 16 הינה תירוץ בלבד. תירוץ, שמטרתו הימנעות מעשייה והתמודדות עם פעולות ומצבים, שעבורה נראו מלחיצים. אני זוכרת בקלות רגעים, בהם בעברי הרחוק, השתמשתי באותו תירוץ שחוק, וגרוע מכך, האמנתי בו ונצמדתי אליו באדיקות של "נערת גבעות". האם גם את יכולה בקלות או בקושי, להיזכר ברגעים אלו בחייך?. חודש אחד בשנה מסוימת טס בני הגדול לחו"ל וביתי יצאה למחנה נופש. חופש גדול. 4 שבועות שלי לעצמי. 4 השבועות שבהם, בפעם הראשונה הייתי ללא ילדי, ללא יכולת להשתמש בתירוצים השחוקים שלי. החודש ההוא היה החודש הפורה ביותר בחיי באותה תקופה. כשחזרו ילדי, חזרתי מיד לדפוס ההתנהגות החביב והמוכר. אלא מה, שכנה ונשמה טובה, שלמדה איתי בתיכון, המתגוררת קומה מתחתי לחשה את סוד השינוי באוזני ילדי. אני חייבת לה חוב לעולמי עד. למדתי, שלילדי הייתה מסוגלות לעצמאות, ושאני מנעתי אותה מהם, למדתי שההיצמדות לתירוצים מנעה ממני לפרוח ולהפריח את עצמי, בדיעבד גם ילדי פרחו, מששחררתי עצמי מהמחויבות, לסובב ולכרכר את עצמי ואת חיי סביבם. למעשה, הם נשמו לרווחה. אות ההוקרה בא בדמות משפט, שלימים הפך לאבן יסוד בלכסיקון המשפחתי ולגדולת המחמאות, שאי- פעם ניתנה לי על ידי ילדי; "הפסקת להיות דומה לאימא שלך".. אמר לי בני בכורי, .ודי לחכימא ברמיזה. 

8.      להחליט ששנה אחת החגים המעיקים לא מגיעים, ויפה שנה אחת קודם
יד על הלב, כמה פעמים פנטזתן על שקט תעשייתי בראש השנה?, כמה פעמים חלמתן על פסח משפחתי קטן וסולידי, במקום ארוחה רבת השקעה, המסתיימת ברעש תקשורתי, בליסה מהירה, אי- אלו מריבות בין הנוכחים והנוכחות, עקב הימצאותם של אנשים שונים בסלון דחוס כמו ממ"ט, מעבר ליכולת תכולתו  (זוכרות ממלחמת המפרץ)?. חלק גדול מהמניפולציות, הצרובות בנימי תודעתי נולדו, נאמרו והוטמעו בארוחות החגים, שלי ושלכן. אז, מה מונע מאיתנו להחליט, שאפשר לחגוג בצמצום בשקט והנאה, בתא המשפחתי שלנו?. מה מונע מאיתנו ללכת צעד קדימה ולהחליט שהשנה, החגים כלל לא מגיעים? לא אצלנו. חינוך? לחצים משפחתיים? נקיפות מצפון? מניפולציות של הסביבה? ציפיות שלנו מעצמנו תולדה של שטיפת המוח החברתית? או רגשות האשם הבלתי- נגמרים?. 
ראש השנה 2000. החלטתי. השנה החגים אצלי לא מגיעים. הסביבה אימה בקריסה מוחלטת. שינוי הרגלים כמעט תמיד מאיים, גם אם הוא לטובה. 5 שנים אחרי, לקראת ראש השנה 2005, איש לא מלחיץ, איש לא מצפה שנעשה משהו שאיננו רוצים. ראש השנה 2004 היה חגיגת פיג'מות, סושי מדהים בלוויי טבח סיני- יפני, שיח תרבותי על נפלאות החיים, כשארבעתנו שרועים בפיג'מות על כריות, צוחקים, מאושרים ומשוחררים. לראש השנה 2005 ביקשתי מראש, מבני הבית רעיונות והצעות חדשניות. הדיווח בדרך.

9.      לכתוב לעצמך את ספר חייך, להחליט לרוץ עם הזאבה שבך
להיות אישה בשנת 2005- משימה לא קלה. להיות אישה, אשת איש, אם ואשת קריירה זוהי משימה מורכבת הרבה יותר. חדות העין ביניכן תוהות בודאי לגבי האופן בו דורגו התפקידים. ובכן, הדירוג נשען על הנורמות החברתיות הרווחות ועל הרצון, של מרבית הנשים, לנסות ולשלב בין כל התחומים. כמובן, שאפשר להרכיב את הפזל בצורה שונה, אבל המשימה תהא מורכבת לא פחות. 
לכאורה, הכל אפשרי. הדלתות הנפתחות לקראת הנשים בתקופתנו מצטיירות כאין סופיות. תיאורטית, יש שוויון, כל התחומים פתוחים לקראת נשים, כ- 54% מכלל הנרשמים ללימודי תואר ראשון באוניברסיטאות בישראל בשנת 2004 הנן נשים, בהי- טק יש נשים בדרגות ניהול בכירות, בחיל האוויר יש טייסת, ארה"ב שיגרה אסטרונאוטית  לחלל, אז מה באמת רוצות נשים?!..
העובדות שהוזכרו לקוחות ממציאות החיים, אולם כשבודקים מהם המקצועות שנשים בוחרות ללמוד באוניברסיטאות, כמה מהנשים ממשיכות ללימודי תואר שני, מהן משכורותיהן של מנהלות בהי- טק לעומת משכורות הגברים, ואיזה מסלול ייסורים עברה נציגת המין הנשי עד שהניחה כף רגלה בחיל האוויר (שעשה כמיטב יכולתו  ואף  יותר, בכדי  לשמר את זהותו ה"גברית")  מצטיירת  תמונת  מצב  שונה.
תמונת המצב העכשווית לפיה, תיאורטית הכל אפשרי ובכל זאת, בפועל המציאות הרצויה לא מתהווה באופן, בקצב ובפורמט הרצוי לנשים מחייבת התבוננות כנה במעמקי ההוויה הנשית, דרך התחברות לאמיתות הפנימיות, לרגשות, לאינטואיציות ולניגודים, המהווים את המשאבים לעיצוב מציאות החיים הרצויה.
"חפירות ארכיאולוגיות נפשיות" כך מכנה ד"ר קלאריסה פינקולה אסטס בספרה "רצות עם זאבים" (מודן 1997) את המסע לשחזור  ההוויה הנשית, שלטענתה שנתה פנים ומזמן איננה מה שהייתה, או מה שהייתה אמורה להיות.
"האישה המודרנית היא כתם מטושטש של פעילות. לוחצים עליה להיות הכול בשביל כולם" טוענת ד"ר אסטס. וכהמשך ישיר להשקעה בסביבה, נשים בדרך כלל שוכחות את עצמן, מתעלמות לעיתים קרובות מידי  מצרכיהן, רצונותיהן ומאווייהן האמיתיים ונבלעות בנתיבי הצריך, מותר, אפשר, כדאי, מוסרי ונורמטיבי.
מרבית הנשים בגילאים שבין 30-45 חונכו על ברכי האידיאולוגיה המציבה את האמהות כערך עליון עבור האישה. בעת שהן הופכות לאמהות, בטרם עברו תהליך של שינוי תפיסתי, נשים ממשיכות למחזר את האידיאולוגיה, עליה "גדלו", בשינויים קלים.
התפיסה החברתית הרווחת מציירת את מימוש הנשיות דרך מסלול הנישואין והאמהות. גם נשים המשכילות לשלב בין האקדמיה לקריירה והמשפחה מתנהגות ביומיום, בצורה שמקבעת את הדימויים והתפיסות, מנציחה את ההגדרות הסטריאוטיפיות, של תפקידי שני המינים בחברה ולוקחות את רוב האחריות על עצמן. 
תהליך ההתחברות לזאבה שבך וההחלטה לרוץ עימה הוא מסלול ההבראה. תחילתו בשלב ההארה, המשכו בשלב  ההתעוררות וסיומו בצעד הראשון של כל אישה, המתאפשר במקום בו נפגשות היכולות הפנימיות עם הרצון וההחלטה, לעשות מעשה ולפסוע בנתיב המאפשר את מימוש הפוטנציאל האישי. 

10.  אומרות לי נשים ש "כל אישה צריכה לבקר בהודו" 
כמעט כל חברותי וידידותי טעמו את טעמה של הודו. לדעתן, הטעם ממכר. שתיים מהמנחות שלי, צעירות, משכילות ואמידות, לאחר ביקור משפחתי של חודש בהודו נמצאות כעת, בתהליכי סגירת עסקים (מאד מצליחים), השכרת הדירות, במסלול ישיר להודו. חלק מחברותי היו בהודו וקול הניחוחות הממכרים בוקע גם מגרונותיהן. חופש. החופש להיות. או לא להיות. לנוח. להתבטל. לחשוב. לעצור. לחלום. לפנטז. אוכל בסיסי. ריהוט פשוט. אנשים טובים. הסתפקות במועט. "אני לא צריכה לטוס להודו בשביל למצוא את השקט, השלווה והפשטות" אני אומרת תמיד, לכל מי שמוכנה להקשיב לי. "השקט שלי מתחיל ונמצא בתוכי", מהדהד הג'ינגל של שרי אריסון בטעם דנונה. "את לא מבינה" הן אומרות לי, ו" את מיוחדת, לא כולן כמוך". ואולי זה הסוד. להיות את. להיות שונה מהעדר. לדעת לעצור בתחנות תדלוק דמיוניות, פאר יצירת החיבור האישי לגוף ולנפש של כל אחת מאיתנו. לחשוב מידי בוקר יחד עם דפי הבוקר של ידידתנו ג'וליה קמרון (בספרה המומלץ "סדנת אומן") לשתוק ולהקשיב, מבלי להצהיר על רגעי השתיקה כעל מדיטציה, לחשוב חיובי ברגעי משבר, מבלי לטוס לפונה לסדנת מהרישי או גורו, לעמוד מול המראה, לכתוב עליה באודם "את מדהימה" ולהעניק לעצמך את המחמאות להן את זקוקה, ולא להיות תלויה במחמיאים אינטרסנטים. אנחנו מיומנות בנסיעה בכביש המהיר, בלהטוטנות אין- סופית בין משימות, אנשים ומצבים, ונוטות לשכוח שגם הרכב המהיר ומשוכלל ביותר זקוק לתחנות תדלוק ולטיפולים. אפשר להגיע לתחנת דלק בהודו, ואפשר גם בכל רגע, מקום וזמן, כאן, שם ובכל מקום שתבחרי. הודו שלי נמצאת בתוכי. ושלך?.