הדיכאון יוצא מהארון- מבט קצת אחר אל גורמי הדיכאון והדרך להחלמה

הדיכאון יוצא מהארון

מבט קצת אחר אל גורמי הדיכאון והדרך להחלמה

"יותר כיף לחיות דקה של אושר מאשר יממה של דיכאון" (אא"ש=איש אחד שמח)..

דיכאון מתמשך (depression) מופיע ו"מתנחל" אצל יותר ויותר אנשים . אין כמעט אדם שלא חווה מצב זה כעת או באיזה שהוא זמן בעבר.  אם פעם אנשים היו מרגישים בושה מסויימת ממצבם הדיכאוני ונמנעים מלשוחח על כך בגלוי הרי שהיום רבים מדברים על כך ב"רייש גליי" – הדיכאון ואיתו הגלולות הפסיכיאטריות יצאו כבר מזמן ביחד מה"ארון"

.

מתוך נסיוני כיועץ אישי (קואוצ'ר) מאמן להתפתחות תודעתית ופיתוח כישורי חיים,במשך כ-25 שנה, התוודעתי בתוכי  ונוכחתי באמצעות רבים מנועציי-מטופליי על היקף ועומק תופעת הדיכאון, מאפייניה ובעיקר- מקורותיה, הגלויים והנסתרים. חקרתי ומצאתי גם כמה ערוצי החלמה אפשריים,בעבורי ובעבור אחרים,  ובכך עניינינו

מקורות וסיבות הדיכאון: (רשימה חלקית ובלתי ממצה. המבוססת על נקודת מבט תודעתית/ ריגשית / רוחנית.

בהקשר של  הנאמר ותוך יציאה מנקודת המבט המצויינת  לעיל, הדיכאון הינו תוצאה ישירה (תהליכית,,  מצטברת ובאה לידי ביטוי באופן בלתי מיידי) של דיכוי ((Supression של כוחות ואנרגיית  החיות ((Vitality שבאדם, כתוצאה של פחדים וחרדות קיומיות. הפחד מ"הלא נודע" . וכתוצאה ממטענים רגשיים כבדים ,  מעיקים ובלתי מעובדים.

תהליכי הדיכוי מתנהלים ברובם ובדר"כ  ברמה התת-מודעת שבאדם ומכאן גם חוסר הבנתו לתוצאה והקושי לקבלה ולהתמודד עימה.

כוחות החיים שבנו דורשים טיפוח, התחדשות  והעצמה מתמידים. וכשאנו מתייחסים אליהם כ"מובנים מאליהם" ואיננו לוקחים אחריות לשמרם ולטפחם, יש לרשמי מאורעות וכוחות החיים הסותרים והסוערים לעיתים, השפעה שוחקת ומדכאת  על החיות ((Vitality שלנו.

כשאיבדנו את שימחת החיים הבסיסית שלנו איננו מוצאים כבר טעם אמיתי בחיינו.

• · רגשות כבושים שנצברו במהלך חיינו, של:כעס, זעם, שינאה, קינאה,עלבון, צער וכד':

("לוהט מחמדנות ותאווה. בוער מכעס קינאה ושינאה, מבולבל מאשלייה. רוחו אחוזת דיבוק ומבלי  דעת נתון הוא לשליטתה. וכך, מבלי משים, בוחר הוא ברע בעבורו ובעבור זולתו  וצער וכאב  הן מנת חלקו" – בודהא).

מנת חלקנו כבני אדם הינה בין היתר להתמודד עם רגשות "קשים" אלו. לא די שההווה שלנו מלא, מן הסתם,  בסיבות ובגירויים הגורמים לנו לתחושות אלה בחיינו העכשויים, הרי שבנוסף, כולנו נושאים, מי יותר ומי פחות, מטענים מודחקים ובלתי חוויים שכאלה מן העבר, הרדומים מבחינה אנרגטית וממתינים כ"פצצת זמן" להזדמנות להתפוצץ, להתפרק  ולהציף אותנו, זה  מתרחש  כשמופיע הגירוי המתאים במימד החיצוני של חיינו.(כאותו ניצוץ חשמלי אקראי העלול לפוצץ חדר המלא בגז שדלף)

רגשות "קשים" אלה המוצפנים והטבועים עמוק בתוכנו (ברקמות גופנו) הם זוללי אנרגיית חיים אדירה ההולכת לאיבוד הן  בתיחזוק  "מערכות ההגנה" הבנויות סביבם בכדי למנוע מאיתנו מגע ישיר עם הכאב, הזעם, התיסכול והפחדים הקמאיים , וכן, אנרגיית חיים רבה מתבזבזת  לריק כשאנו חווים רגשות אלה באקראי כ"התפוצצות" או פריקת אנרגיה ספונטנית כתגובה לגירוי  חיצוני,  מבלי שלקחנו אחריות על רגשות אלה ומבלי שפעלנו למיתונן ופיגוגן באמצעות התבוננות פנימית וחווייה מודעת ומתקנת שלהן.. ולשם כך דרוש אומץ רב

עצם הכחשתם והדחקתם הבלתי מודעת של רגשות "קשים" אלה והצטברותם ב"מחילות"- היא תחילת הבעיה.

רק משנאמן את עצמנו להכיר ,לזהות ולקחת אחריות מלאה על קיומם של רגשות קשים אלה בתוכנו, נלמד איך להיות איתם באופן יעיל ולהכילם בתודעתנו ובגופנו ב"כאן והעכשיו" של חיינו, ננשום חיים חדשים לתוכם  ונוכל להתחיל לפוגגן, לנטרל את עוקצן ובסופו של תהליך- להשתחרר מהן לחלוטין עד להחלמתם המלאה.

אנרגיית החיים העצומה שתשתחרר אז מכילאה תגרום באופן טבעי ומשמעותי להיסתלקותו של הדיכאון מחיינו.

דיכאון אינו יכול להמשיך ולהתקיים אל מול כוחות הויטאליות ושימחת החיים המתעוררים מחדש. הוא יכול  להתקיים רק בהעדרם- בתוך ה"חושך" האימה, היאוש  והפחד.

• · עצלות / זחיחות / רשלנות – תודעתית:

שיטחיות ביכולת הזיהוי וההתבוננות הפנימית מאפשרים לכל מיני "שדים"= תיכנותים והתניות לקויות ("באגים"), אמונות ותפיסות שגויות,  פרשנויות מוטעות, אנרגיה שלילית, להשתלט על התודעה או "מערכת ההפעלה" שלנו.  זו יכולה להיות מוגדרת כ "השתלטות עויינת" הנעשית ללא הסכמתנו המודעת ומתוך חוסר ערנות . מצב המוגדר גם כ"תודעה מוזנחת ,עצלה ורדומה".

בודאי שלא היינו מאפשרים השתלטות עויינת על עיסקנו או ביתנו ובודאי שהיינו מתקוממים ופועלים כנגד כך, אך משום מה איננו עושים זאת כשכוחות עוינים משתלטים על תודעתנו ("חדר הבקרה שלנו") ומשם משפיעים על כל חיינו.

אנו צריכים להתחיל ולהבין שאנו ברובנו מופעלים ע"י מערכת הפעלה קלוקלת ומטעה שעבר זמנה- (Obsolete) ואז גם צריך להתעורר בנו רצון עז ל"שידרוג" מצב התודעה שלנו.  כשם שבמחשב האישי שלנו אנו דואגים להתעדכן ב"תוכנת ההפעלה" האחרונה והמשוכללת ביותר, כך עלינו לרצות להתאמן ולשדרג תדיר את מצבנו התודעתי.

• · אי שביעות רצון מתמשכת  מהחיים.- "תודעה תלונתית", נרגנות.  שום דבר לא נראה לנו מספיק טוב ומספק.  אצל רובנו מדובר ב"התמכרות" של ממש לפרשנויות ("שיחות  פנימיות") שליליות .אנו רואים את מה שחסר / מה שאין ומה שלא עובד. אנו  מלאים בשיפוטיות  ובביקורתיות אין קץ. אנו בדר"כ רואים וממוקדים, משום מה, על ה"חור שבבייגלה"

סיפור מהחיים: .   יום אחד עמדתי בתור לקופאית בסופרמרקט בגבעתיים שם נהגתי לבצע את קניות המזון שלי. לפני בתור לקופאית עמדה אישה מבוגרת ובטון נירגן ומתלונן התווכחה עם הקופאית עד כדי דיבור גבוה וקשה. לכשהלכה הלקוחה מעל פני הקופאית הגעתי אני לראש התור. הקופאית שהייתה ממוצא רוסי ודיברה במבטא כבד והייתה עדיין נסערת מהיחס הקשה והלא הוגן שקבלה מהלקוחה הקודמת, פנתה אלי הצביעה לעבר הלקוחה המתרחקת ואמרה לי: "אתה רואה אישה זו ? אשה קשה. היא רואה רק חור של בייגלה. היא לא רואה את הבייגלה. רק  חור של בייגלה היא רואה. ובגלל זה יש לה כאלה פנים קשים ומקומטים".

• · תחושת מובסות ((Defeatבקשר לחיים:: קשה לדמיין אדם חי שלא חש מתישהו אם בילדותו התבגרותו או כעת תחושת מובסות בקשר לחיים אלה, או למצבים מסויימים בהם. זו היא. תחושה כבדה ומאיימת ש"איננו מספיקים" במי שאנחנו להתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים.כמו  בריאות, פרנסה, בטחון ,זוגיות וכד'

תחושת המובסות  הינה בדר"כ  כואבת, מייאשת, כבדה ומאיימת ויש ביכולתה "לינוק" מאיתנו את כל אנרגיית החיים שלנו ולהשאירנו מרוקנים ופגיעים תוך סוברנו שזה גורלנו ומנת חלקנו בחיים הקשים האלה שלפנינו.  תחושת ה"מובסות" במידה וקיימת באדם,  היא אחת הסיבות הקריטיות להיווצרות דיכאון כשזו איננה מטופלת ומאותגרת באופן ישיר.

• · תחושת אי מיצוי עצמי. תחושת חיים חסרי תכלית וטעם. לא באנו לעולם הזה כדי להתקיים גריידא. כדי לתפוס מקום, לנשום חמצן ולפלוט בחזרה דו-תחמוצת הפחמן. או להכניס דברי אוכל מפתח אחד בגופנו ולפלוט אותם כפסולת, מפתח אחר. או רק להשאיר אחרינו צאצאים שימשיכו את השרשרת הגנטית שלנו.

זוהי ההישרדות / התקיימות במיטבה (שכמובן שאנו מחוייבים  למילוי צרכיה כל עוד אנו מקיימים את גופנו הפיזי). אך אין במילוי צרכים אלה לכשעצמם בכדי להעניק לנו סיפוק ושימחת חיים מתמשכים במשך כל מהלך חיינו.

ליצירתםוטיפוחם של אלה נצטרך לפעול בהתמדה ,בנוסף ומעבר לצורך בהתקיימות, תוך הרחבת גבולותינו לשם התחברות, גילוי ומימוש ייעודנו הגבוה בחיים.   עלינו להיות מסוגלים לשאול את עצמנו בכנות- מה הטעם לחיינו? לשם מה אנו חיים? לשם מה ראוי בשבילנו לחיות ולעיתים גם לסבול?  ואז יהיה עלינו לבוא מתוך עצמנו בתובנות ובתשובות שיכוונו אותנן להגשים את ייעודנו הייחודי לנו.  ללא הגשמת ייעודנו הגבוה, נידונו לחיים של תיסכול מתמשך וקינאה באחרים שכן עושים זאת. ובערוב ימינו נחוש תחושת אכזבה עמוקה על חיים / הזדמנת למימוש שבוזבזה. תחושה המקרינה כבר עכשיו ולכל אורך חיינו למי שאינם עוסקים בכך.

• · ניתוק מהשורש הרוחני שבאדם (נשמה): עפ"י הגישה הרוחנית, כולנו כבני אנוש מורכבים בבסיסנו מיסודות רוחניים/ אנרגטיים ובמהותנו העמוקה ביותר אנו קשורים ומאוחדים זה בזה ועם בורא עולם / הטבע וביטויו ב"כל היש"..

עפ"י הגישה הזו, כאשר אנו מנותקים משורש נשמתנו – הופך מצב זה להיות המקור האולטימטיבי ולמעשה היחידי באמת, לסבלנו. זהו המקום בו אנחנו נופלים אל עמקי "אשליית הניפרדות" בא אנו חווים את עצמנו כ"אי בודד לעצמנו" ,בבדידות קיומית ואיננו חווים את תמיכת ואהבת האחרים לנו, גם לכשהיא קיימת . אנחנו חווים את עצמנו כנפרדים אל מול פני כל העולם והאנשים. עוסקים אז במאבקי הקיום וההישרדות תוך טיפוח והישענות על האגו שלנו.   זהו מקום צר כואב ובודד להיות בו.

סבל לכשעצמו איננו בהכרח גורם לדיכאון. סבל שנחווה בהכרה מלאה ומתוך הבנת סיבתו ותיקונה, יכול להצמיח את האדם למצב תודעתי גבוה יותר, ששם כבר הסבל איננו קיים.

Suffering may have a noble purpose. To cause the evolution of  consciousness the burning up of the ego and opening the heart with compassion" (e.Tolle)

אך במרבית המיקרים האדם איננו מודע למקור סיבלו זה או לקיומו בתוכו,  וסבל מתמשך מוכחש ומודחק הופך בודאות  עם הזמן לדיכאון כרוני.

• · אגוצנטריות:  ("לרצות לעצמו בלבד"- מקור החטא והסבל האנושי העיקרי עפ"י ה"קבלה" – משהו שיש להתעלות מעליו ולפעול לתיקונו, כמטרת החיים):

אגוצנטריות הינה התכונה הבסיסית ביותר שלנו. גופנו איננו יכול להתקיים בלעדיה. כשאנחנו רעבים…נעשה כמעט הכל כדי למלא את בטננו. זהו הכרח קיומו של הגוף הפיזי. צורך בל יגונה (כל עוד הוא נעשה במתינות)

ויחד עם זאת…השאלה הגדולה באמת האם אנו מסוגלים לאבחן ולהתעלות מעבר לאגו  ולאגוצנטריות שלנו. ומה שמשרת אותה ואת מה שאנו תופסים כאינטרסים הקיומיים הצרים שלנו.

"עזבו אותי מהאנשים הטוענים שאין להם אגו…מאלה צריך מאד להיזהר שסופך להתאכזב מהם . תן לי חברתם של אלה שמכירים באגו הגדול שלהם…ויודעים  ללכת מעבר אליו. אם אלה  כבר אדע להסתדר". (ר.ד).

מי שאיננו רוצה או מסוגל לעשות זאת (ללכת מעבר לאגו) , נידון לחיי בדידות ריגשית, לסבל מתגבר ולפתטיות שמתעצמת במהלך חייו, בהיותו שבוי באגו שאיננו רלבנטי כבר יותר לחיים המתפתחים קדימה.

• · הערכה עצמית ירודה/ בלתי ראוייה – ("לא באמת מאמין שאני טוב מספיק וראוי, שמגיע לי טוב…שיש לי מה לתת…בתוך תוכי אני יודע שאני אגואיסט גדול המסוגל באמת לדאוג אך ורק לאינטרסים הקיומיים של עצמו בלבד").

זוהי "מחלה" או "באג" אקוטיים , כמעט כלל אנושיים, במידה כזו או אחרת,  אלא אם כן מישהו עבד על כך ובנה את עצמו מחדש תוך לקיחת אחריות על היותו יוצר עצמו בתודעה חדשה ובריאה יותר.

החיים במצב של "הערכה עצמית ראוייה" הם אפשרות לחיים של עוצמה ,מימוש עצמי ואהבה . בהקשר הזה: "רק אדם שאוהב את עצמו באמת יכול לתת מעצמו ולאהוב אחרים" . מ"ריק" של "אינני באמת ראוי או שווה" – לא יכול לצאת שום דבר טוב.

כשאני .מרגיש "ראוי" אין הכוונה שמגיע לי משהו מיוחד או יותר מאחרים.  אלא שאני באמת ראוי, יחד עם כל אדם אחר, לכל ההרגשה הטובה  והאושר המצוי בעולם, ללא תלות במה שיש או אין לי בחיי..

בהעדרה של הערכה עצמית ראוייה והזנחתה לאורך זמן אנו יוצרים את המצע להופעתו בהמשך חיינו של דיכאון מתמשך ומתגבר במהלך התפתחות חיינו. זוהי "פצצת זמן" מתקתקת שתתפוצץ בפנינו בודאות בזמן כלשהו בעתידנו ובטח בימי זיקנתנו.

• · פחדים,  חרדות קיומיות. התקפי חרדה, התמכרות לחשיבה ל"אפשרויות שליליות" :

החיים שלנו הם מיסודם תהליך יצירה מתמדת המלווה בחסר וודאות,  וככאלה הם גם נועדו להיות.   אך בגלל תפיסתנו המוגבלת אנו מלאים בפחדים קיומיים  ("מה יהיה"?).ויראים  ("פחד מוות")  מחוסר השליטה וממה שהוא עלול להביא בכנפיו,. ואז, כ"פתרון" אנו מנסים ליצור את החיים כשונים- עם אשליית שליטה. וודאות מסויימת.. כמובן שזה הופך להיות ניסיון  עקר וחסר תוחלת.

החיים על מוראותיהם לעולם לא יהיו ודאיים מעצם טיבם הטבעי הזורם והמשתנה תדיר. וטוב שכך.

אין לחיים כל הסכם עימנו שהם יתנהלו עפ"י רצוננו. לעיתים זה יקרה ולעיתים רבות יותר זה לא יקרה

הכיוון הבריא בחיים הוא לקבל זאת כעובדת חיים, ללמוד ולזרום עם חוסר הוודאות עד להיותינו "מאסטרים" =

(רב – אמן) בהתנהלות במרחב הנ"ל של חוסר ודאות.  בסופו שלך דבר זה עשוי להיות מתגמל ומהנה ביותר

כשמשחררים את האחיזה האובססיבית באיך שהחיים "צריכים" להתנהל  ולהראות , וכשזה באמת קורה, מתחילים אז לזכות בחופש מדהים והנאה מתפתחת עצומה.  זה לא אומר שאנו מפסיקים לתכנן מהלכים בחיינו הדורשים את הפעלת יכולת ועוצמת ההתכוונות שלנו. הדורשים מחוייבות, תיכנון לטווח קצר וארוך, ובניית והפעלת מאמצים לכיוון מסויים ולאורך זמן., אך איננו "מכורים" לתוצאה.

יצא והתממשה כוונתנו- מה טוב.  השתבשה הכוונה ולא קבלנו את התוצאה  הרצוייה?  אנו משחררים ומרפים מכך באלגנטיות,תוך לימוד והפקת לקחים…וזורמים הלאה…

"זה כיוון ליבו וזה לא. זה שכיוון ליבו-יצא,  וזה שלא כיוון ליבו- לא יצא. שאין הכל הולך אלא אחר כוונה שבלב" (מדרש רבא).

• · תיסכול עמוק מחוסר קבלת סיפוקים מיידיים…כשדברים לא זזים בקצב שלי…כמו שאני רוצה.  ה"מיינד" שלנו (השכל החושב ושוקל השיקולים) . יכול לעיתים קרובות להיות מאד אובססיבי, במיוחד כשהוא קשור לאישיות דומיננטית בעלת אגו מפותח ו"פיוז" קצר.  כשאנשים מסוג זה רוצים משהו הם רוצים אותו כאן, עכשיו, הכל ומיד. הם חיים בתחושה שמגיע להם כמעט הכל וכי העולם ואנשים נמצאים כאן כדי לספק את צרכיהם המיידיים.   כשהם אינם זוכים לשיתוף פעולה מיידי ומספק הם מגיבים בתיסכול ובזעם.  ושני אלה המופיעים לעיתים קרובות ומצטברים בחוויית חיינו, עתידים הם להעיק על כוחות (שימחת) החיים שלנו ולאורך זמן עלול להופיע הדיכאון כביטוי לכך.

• · דיכוי ליבידו (תשוקת חיים/ יצר/ חושניות)… שימחת חיים:

כשאיננו מטפחים את היצר (לאו דוקא המיני) ואת שימחת החיים שלנו, יש להם נטייה להתעמעם ולהתקהות- עד לכדי העלמותם, (במיוחד בגילאים מתקדמים יותר). זוהי בעצם האמנות  האמיתית של החיים. לטפח באופן מתמיד את הרגשת החיות (Vitality) ואת שימחת החיים. או במילים אחרות, להתבונן, להכיר ולפוגג את ה"מטענים" (הרגשות, התגובות, הפחדים,המחשבות,הגישות) שאנו מאפשרים להם "לנחות" עלינו ולהוסיף הרגשת כובד וחמיצות לחיינו. (להיות צעיר ויפה זוהי מתנת הטבע או הגנטיקה. להיות מבוגר בעל שימחת חיים-זהו כבר מעשה אמנות!"- שעל כולנו ללמוד ולהתמחות בה אם אנו מעוניינים בפיגוג הדיכאון  מחיינו)

כמובן שלא הכל תמיד "ורוד" בחיינו. בודאי שישנם אילוצים, חסרונות, אכזבות,פחדים,דאגות וכאבים כחלק בלתי נפרד מתהליך החיים.   השאלה היא האם השכלנו ויצרנו לעצמנו מנגנון התחדשות "לידה מחדש"  לתוך ה"נשימההנוכחית" או לתוך "הרגע החדש ". וזאת בכל עת שאנו מבחינים כי אבדה לנו שימחת החיים. כי אכן "כל רגע הוא רגע חדש וכל נשימה היא חדשה ובכל רגע שכזה ניתן ליצור עולם ומלואו". (בודאי את הרגשת וחוויית חיינו).

שימחת החיים שלנו ניתנת להתחדשות בכל רגע אם אנו מוכנים לעשות את העבודה התודעתית הכרוכה בכך. זה לא חייב לקחת הרבה זמן. זה יכול גם להתרחש כ"הרף עין". תלוי במידת המיומנות שלנו.

עיקר העבודה הינה כאמור בנכונותנו לחדש את האמון בחיים ובבורא עולם – שהוא "טוב ומייטיב עם ברואיו" (מתוך ה"קבלה"- אך לא בהכרח במובן הדתי. כן, יש גם "אמונה חילונית").   כי משם הכל , כולל אנחנו, מתחילים באמת.  בזמנים של משבר והעדר אמונה הסבל הקיומי מופיע ומתעצם. זהו בעצם הסבל הכבד ביותר.

החיים במהותם הם תהליך היווצרות והתחדשות מתמדת.השאלה היא האם אנו מחוברים או מנותקים בתודעתנו מתהליך זה   במידה ומצאנו את עצמנו מוכנים לחדש את אמוננו בתהליך החיים (שזה החלק החשוב), השאר כבר כמעט ויבוא מעצמו.  אל מול עינינו ונפשנו יעלו כל ה"מיטענים" המעיקים עלינו בכדי שנוכל להתבונן בהם, להתייחס אליהם , לשנות  גישה, לבחור אולי בחירות חדשות ביחס אליהם, לפוגגם ולזרום הלאה.

• · תחושת "קורבנות" כרונית.

אין כמו תחושת ה"קורבנות" הכרונית להביא ולגרום לנושאה תחושת דיכאון אמיתית ומתמשכת. זהו       גורלו הוודאי של ה"קורבן"  לאורך הדרך בה יצעד בחייו והדבר אך יעצים ויחזק את תחושת "קורבנותו".

"קורבן" בהקשר זה הינו מי שחי מתוך תחושה קבועה שהדברים "נעשים לו" או כנגדו.כמובן ובמיוחד הדברים הקשים או הבלתי נעימים בחייו. לכל ארוע שכזה יש מי שאחראי לכך, שגורם לקורבן להרגיש ככזה. הוא לעולם לא יקח אחריות על מעשיו, תוצאותיהם וההרגשות המיתלווים לכך.. תמיד יש שם מישהו מחוץ לעצמו ה"עושה לו את זה" (אפילו-אלוהים). . כלומר, שם המשחק הוא בריחה מנטילת אחריות על חייו ומוראותיהם.. זכותו הלגיטימית של ה"קורבן" להרגיש מיסכן , חסר מזל וחסר אונים והוא ישתמש בכל אלה בכדי להצדיק את מצבו כלפי אחרים ובמיוחד כלפי עצמו.

"תודעת הקורבן" מאד פופולרית בגילאים צעירים ורובם אף אינם מודעים לכך שהם מופעלים ממצב תודעתי זה.  ומי שאיננו מתעורר בהקדם ולוקח אחריות לגורל חייו, נועדו לו חיים של סבל ריגשי מתמשך ומתדרדר בנוסף לליקויי התנהגות וחיברות תקינים עם החברה הסובבת.

הדיכאון כמלווה קבוע בדרך חיים זו, נמצא בקרבת מקום וברמה גבוהה של וודאות.

• · ליקויים "כרוניים" בתיקשורת הבינאישית -עם אחרים: (תחושה כמעט קבועה של "אף אחד לא באמת  מבין אותי").

תיקשורת בינאישית יעילה עם אחרים ועם עצמנו הינה כלי חיוני ביותר להתנהלות הקונסטרוקטיבית של חיינו.   בה במידה שאיננו מיומנים מספיק באמנות בסיסית זו נידונו חיינו ל"התקלויות" עם האחרים וגם עם עצמנו.

באמצעות התקשורת הבינאישית אנו מבררים וקובעים את עמדותינו ומשדרים אותם לעולם. באמצעותה אנו מביעים את צרכינו בקשותינו ודרישותינו. באמצעותה אנו מביעים באופן וורבלי את רגשותינו כלפי האחרים.ואת רגשותינו כלפי עצמנו. באמצעותה אנו גם אמורים לקלוט ולהבין את האחר, עמדותיו. צרכיו רגשותיו ורצונותיו.

רובנו איננו מיומנים מספיק באמנות זו ולכן מופיעים "זיופים" ותקלות בחיינו. בעיקר ביחסים הבינאישיים.  איננו יודעים באמת להקשיב לאחר ומגיבים  אליו בדר"כ בתגובות אוטומטיות, מותנות, שגורמות  לתיסכול מתמשך ביחסים  ולהרגשה ש"אין עם מי לדבר". ש"אף אחד לא באמת מקשיב" (דוגמא לחוסר הקשבה אמיתית ולתגובה מותנית-אוטומטית:: דמיינו שיחה שכזו: "מה שלומך?"… "רע מאוד".. ."יופי" .."ואיך המשפחה?…

" נמאסה עלי"…." נו, זה העיקר. תקפצו פעם לבקר").

הרגשת התיסכול המצטברת כתוצאה מתיקשורת בינאישית לקוייה בה למעשה איש איננו מקשיב באמת ורק בא מריאקציה/ תגובה מותנית מרפרטואר  התגובות המוגבלות והשחוקות  לעייפה, שמקורן בהגנה על האגו של המגיב.    התיסכןל , הכעס והאכזבה שהם תוצר של תיקשורת בינאישית בלתי יעילה שכזו ,עשויים להפוך לגורם מזין ויוצר את תחושת היאוש והדיכאון, המלווה כאמור בתחושה ש"אין עם מי לדבר".

.

• · חוסר יושרה (אינטגריטי) מתמשך:

יושרה הינה מחוייבות אישית להתנהגות עפ"י מערכת ערכים גבוהה ותומכת חיים. המלווה ביושר אישי-פנימי, בכנות , באחריות ובאותנטיות.

אדם בעל יושרה יתקשר את האמת  שלו מבלי לעוותה ע"י מניפולציות. הוא יכבד ויעמוד במילתו ובמחויבותו שנטל כלפי האחר כולל כלפי עצמו, ואף ידרוש מהאחר התנהגות בעלת ערכים דומים.

("לומר את שאתה מתכוון. ולהתכוון למה שאתה אומר").

במקרה של  "שבירת " היושרה ע"י אמירה או התנהגות בלתי הולמת, בעל היושרה לוקח אחריות על כך, מתנצל ופועל לתיקון המעוות ושיבה למחוייבותו המקורית.

שבירת היושרה פוגעת בזה שכנגדו הופרה אך ובעיקר פוגעת היא במפר עצמו. ביודעו בתוך תוכו שלערכיו, מחוייבויותיו  ולמילותיו  אין ערך ממשי במידה והופרו באפן עקבי. דבר זה פוגע בהרגשת הערך העצמי של המפר.  וכהתנהגות חוזרת היא בודאי תגרום בסופו של דבר להרגשת שאת נפש עצמית מצטברת שעלולה בהחלט לגרום להרגשת דיכאון שתעצים את הרגשת הערכה העצמית הירודה..

• · האם אתם "מתנה"  או  "עונש"  לאחרים?

שאלה "שאלתית" מאד …אבל חשובה בהקשר הנדון.  היא עשויה לפתוח פתח להתבוננות פנימית מחודשת.. ואולי גם בעקבותיה- לתחילתו של שינוי מבורך (במקרה הטוב)…

בגדול, אם יש יותר אנשים בעולם שאתה "עונש" בעבורם מאשר אלה שאתה "מתנה" בעבורם, אתה עשוי להיות בצרות לכשמדובר בחיי דיכאון  לעומת כאלה שיש בהם שימחת חיים.

אנרגיית החיות (Vitality) שלנו קשורה ותלויה לא מעט באיכות היחסים שיש לנו עם בני אדם אחרים כי בסופו של דבר, כמו בתחילתו ,"כולנו ריקמה אנושית אחת". ואם כך הוא- אנא ראה אם לא הגיע הזמן "לנקות" ול"הבהיר" את אותם יחסים בלתי פתורים, וע"י כך להרגיש שוב את ה"ביחד" לעומת הרגשת הנפרדות.

• · תזונה לא איכותית , בלתי מזינה ובלתי מאוזנת: הינה סיבה טובה ליצירת ואו להשפעה תורמת  על היווצרות והתנחלות  הדיכאון.  הגוף ובמיוחד ההרגשות שאנו חווים באמצעותו הם בעיקרם תוצאה של פעילות ואיזון כימי המתרחש בגוף כל העת.אי הקפדה על תזונה איכותית ומזינה, בכמויות  הנכונות לגוף בריא. תגרום ואו תתרום באופן משמעותי לחוסר איזון כימי היכול להוביל בהמשך להיווצרות הדיכאון.  המפתח עם כך הינו בהקפדה ושידרוג של איכות המזון שאנו מביאים אל פינו וצריכתו בכמויות הנכונות והמאוזנות לבריאות הגוף והנפש.

• · חוסר בפעילות גופנית/ הזנחת הגוף: לפעילות ספורטיבית יומית השפעה מכרעת ומיידית על שיחרור  או הקלה מדיכאון. בזמן פעילות גופניתאינטנסביבית: הליכה מהירה, ריצה קלה, שחייה, יוגה, חדר-כושר וכיו"ב, משתחררים לזרם הדם בגוף אנדורפינים- ביו כימיקלים הגורמים להרגשת אופוריה והתעלות נעימה. ולעומת זאת הזנחה בפעילות הגופנית הסדירה עלולה בהחלט להיתווסף למקורות הדיכאון.

נו- אז מה עושים?:

• · צעד ראשון- מודעות וקבלה של המצב הקיים – להכיר בדיכאון:

העיקרון המנחה:Every thing you resist- persist כל דבר שאנו מתנגדים לו בתוכנו (או מתכחשים אליו) – מתקבע עוד יותר חזק. עצם ההתנגדות לו מזינה ואף מחריפה את המצב הקיים.  ולעומת זאת כל דגר שאנו מסוגלים להכיר בו, לתת לו להיות, מתוך הבנה, קבלה ובעיקר חמלה לעצמנו על היותנו אנושיים ופגיעים, מסייע בתהליך ההחלמה., בנוסף לצעדים נוספים נדרשים.

• · בחר להיות בסביבה תומכת (במידת האפשר):

הרגשת הדיכאון קשה לכשעצמה  בהיותה מעיקה ומאיימת על המשך חיינו. רבים מהחווים דיכאון  חשים    פגיעים במצבם ולעיתים מאד מתביישים בו ובחולשתם. באי יכולתם להתמודד ביעילות מול מטלות החיים. הכל נראה כבד, מאיים וחשוך ונדמה שכך יהיה לנצח.

בזמנים שכאלה השתדל במידת האפשר להיות בחברת אנשים תומכים, מאפשרים "ומחבקים". כאלה שאתה יכול להרשות לעצמך להיות לגמרי אותנטי, חשוף ופגיע בחברתם, אך בה בעת שיכולים להזכיר לך מי אתה, מי שנועדת להיות. שיש "אור בקצה המנהרה" שאתה עצמך אינך יכול לראות כרגע. אל תעניש את עצמך בחברתם של אנשים שיפוטיים וביקורתיים  או "דאגנים" באופן מופרז וחונק, שבחברתם תיאלץ להרגיש "לא בסדר" או להסתיר את הדיכאון ולהעמיד פנים. זה רק עלול להחמיר את ההרגשה והמצב. אם אין ברירה ואתה חייב להיות איתם- בקש או דרוש מהם שינוי מיידי בגישה כלפיך. מ

 

בחירה מחודשת ומודעת בחיים:

החיים מחייבים בחירה מודעת-בכל פעם מחדש (ולבטח בתקופה של שינויים והופעת נסיבות לא נעימות או קשות).   זה לא מספיק ש"הופעת" לכאן  ואתה קיים.  במה מתבקשת הבחירה?.קודם כל  בחיים עצמם. לרצות לחיות (גם בנסיבות החדשות) במלוא הפוטנציאל האפשרי.תוך ניקוי מסכי האשליה.  חיבור אל  המהות הפנימית , שהיא גם ההווייה החובקת כל.   זה לא דבר שמתרחש בדר"כ מעצמו באקראי . זה דורש מודעות, התכוונות ובחירה.   עצם זה  שרוב בני האדם לוקחים את החיים כמובנים מאליהם, מתוך גישתם האוטומטית. זה עדיין לא הופך את החיים לכאלה.   כשם שאנו מתקוממים כשלוקחים אותנו כמובנים מאליהם – כך גם החיים.

לאחר מכן עליך להיות בעל הערכה עצמית "ראוייה", לבחור בעצמך…לתת רשות לעצמך להיות כל מי שאתה,

כל מי שנועדת להיות..  להרחיב את גבולות תפיסת עולמך כל העת עד שאתה חווה את עצמך  כהחיים עצמם וכמי שמכיל בתוכו את העולם כולו (לאחר המסת גבולות האגו). בעיקרון, כשזה קורה- זה ביסודו של דבר פשוט מאד. "כל היקום וכל העולמות נמצאים בתוך האדם". (הראי"ה קוק)

האמן שלבחירה שלך יש משמעות יוצרת מציאות (יש לה)..בוא במגע עם ייחודיות ומתנת החיים.,יופיים ואפשרויותיהם האינסופיות (מעבר לכאב,לקשיים והאכזבות ).

הינך מתבקש לחדש את אמונך בחיים ולעצב לך חזון מרהיב לשארית חייך, מעבר לגבולות הזמן , המקום, והצרות. כוון ליבך לשם.  קח בחשבן שבדרך לשם תיתקל באופן ודאי בהרבה חושך ופחד ("הצד האפל של הנשמה")  שינסו לרפות את ידיך וליבך מללכת בדרך החדשה בה אתה רוצה לצעוד לחופש האישי שלך ואל החופש בעבור הכלל.

("בחלק הראשון של חייו אדם יחפש את הדרך בה ילך. בחלק האחר, אם בר-מזל הוא ומצא- תפקידו יהיה אז ללכת בדרך ובעצם להפוך ולהיותהדרך אל עצמו ואל החופש.  (זן)

זה הזמן לחשוק שיניים, להיצמד למטרה / חזון  בכוח ובהתמדה,  כטיל "טומהוק"  המתוכנת והנעול על מטרתו, ולא לתת לשום מכשלה , הסחות ,מחשבות פחד או ספק לרפות את ידיך.

גם אם מצאת את עצמך במשבר זכור תמיד כי "כגודל המשבר – כך גודל הפוטנציאל" (בכל גיל ובכל מצב).  רק המעז , האמיץ והמתמיד יצליח!

להיות מאושר באמת זו מחוייבות אישית עמוקה אך לא צריך להיבהל…זה לא עול…זו רק הזדמנות     (זכות) להיות בעל תודעה ערנית, לב פתוח  ובעל שימחת חיים בכל רגע ועם כל נשימה. זו לא תמיד עבודה קלה, תהיינה בודאי נפילות לאורך הדרך אך בסופו של דבר היא  מאד משתלמת. זוהי המשמעות של מיצוי החיים בצורה הטובה והגבוהה ביותר .

• · נתינה היא החלמה:  נער הייתי וגם בגרתי ולבסוף מצאתי את שאמרו רבים וגדולים לפני (אך הייתי יותר מדי עסוק בעצמי כדי לשמוע). אין כמו הנתינה לאחרים כדי להחלים את עצמנו.  זוהי זכות גדולה וכדאי לתרגל אותה מעת לעת או להפכה לדרך חיים.

• · "אופטימיות קוסמית" כאסטרטגיית וכדרך חיים:

יש  האומרים ש"פסימיסט הוא בעצם אופטימיסט מנוסה" אבל את זה נשאיר לציניקנים.

מי שבאמת רוצה לחיות חיים נטולי דיכאון חייב לאמץ עמדה אופטימיסטית -טוטאלית כלפי החיים            ו"שלא יבלבלו לי את המוח עם עובדות".  כן, אני יודע- החיים קשים ויש הרבה בעיות, מחלות, אובדנים      וצרות. (ואם תורשה לי נימה מעט אישית – אז כמה מהן אני חווה באופן אישי).

אז איך אפשר להיות באמת אופטימי בהכירנו  את קשיי החיים ועוד בסוף הגוף מזדקן ומתכלה מכוחותיו וכולם מתים. נו באמת- אז איך אפשר?

האמת שלי (ולא רק שלי) שאנו חיים בעולם קסום ומיסתורי בעיקרו . שאיננו יודעים את גבולותיו וסופו, ושבעצם אין לו כאלה. הוא ניצחי ואין-סופי מעצם מהותו.

("We are strangers to one another but mainly we are strangers to ourselves and the world we live in"- osho)

אולי כל מה שאנו חושבים ומאמינים כלפי החיים הוא רק הנחה, או אמונה או תפיסה של תודעתנו האנושית המוגבלת ולכן  גם תוקפן של אלה מוגבל ביותר.   נדרשתי לעניין שאולי מחוץ לתפיסתנו אין מחוצה לנו באמת שום דבר ממשי והכל אולי הוא ההשתקפות שלנו ושל אמונותינו,גישותינו והתייחסויותינו (מהות ה"אשלייה") . ואם כך הוא…אז מה לנו כי נגיד שהעולם הוא כזה או כזה..איננו באמת יודעים.

מה שכן משך את תשומת ליבי היא ההכרה , (המבוססת דיה מבחינתי ובעולמי), שמה שאנו "משליכים" על העולם (Projection) הוא מקרין בחזרה. אם אני מתייחס באמת לעולם ולחיים כמשהו מופלא וכזכות גדולה לחוות, כמתנה שאין גדולה ממנה,  ואני עושה את כל העבודה התודעתית המתבקשת, אז זה מה שאני מקבל בחזרה ואם אני מתייחס בפחד, באכזבה, בחוסר אמונה ובציניות – זו אז תהא מנת חלקי "כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ (הושע ח ז(.- נו …אז תגידו אתם…"מה יותר עדיף"? (לימור –רק בישראל)

• · האמנות להיוולד בכל רגע מחדש…
• זוהי האמנות האולטימטיבית של החיים. והכל הוא תלוי התודעה. (תודעה=: "תוכנת ההפעלה" הבסיסית ביותר שלנו והאפליקציות שהיא מאפשרת)

תודעת האנוש אינה משהו קבוע ונוקשה (כך על כל פנים זה היה אמור להיות מלכתחילה, עפ"י הוראות היצרן).

התודעה במהותה היא גמישה. היא יכולה לזרום, להשתנות להתעלות (וגם ליפול). העולם שלנו נולד ומתעורר בכל יום ובעצם בכל רגע…בכל נשימה.   חוויית חיינו לא חייבת להיות מקובעת,  היא יכולה להיוולד מחדש… לאפשרות חדשה…לחיים חדשים וגם לגוף שמתחדש בכל רגע.

זהו המירשם היחידי לשמר בחיינו את הרעננות ורוח נעורים, הגם שאנו מתקדמים בגילנו הכרונולוגי.

"לעולם אל יהא אדם זקן. לא צדיק זקן ולא חסיד זקן. כי הזיקנה מידה מגונה היא, וחייב אדם להתחדש        תמיד, מתחיל וחוזר ומתחיל."(ר' נחמן מברסלב)

 

רוצים באמת לסלק סופית את הדיכאון מחייכם?…לימדו להרפות בכל נשימה…לשחרר..למות לחוויית הרגע הקודם…ולהיוולד שוב מחדש לנשימה הנוכחית…ללא ידוע…לרגע הניצחי של החיים.

 

• הומור כנקודת מבט וכדרך חיים:

"מה לנו כי ניקח את החיים בכזו רצינות- הלוא ממילאחיים לא נצאמפה". (וודי אלן ואח')

"לב שמח ייטיב גהה (בריאות) ורוח נכאה תייבש גרם" (משלי י"ז).