אפשר קצת שקט בבקשה?

אפשר קצת שקט בבקשה ?!

לפני מספר ימים אבדתי את הקול. לא הצלחתי להוציא אפילו מילה אחת מבלי שאשמע כמו צינור חלול וחלוד שמישהו ללא הצלחה מנסה להפיק ממנו צלילים. ככל שניסיתי להתעלם מהתופעה ולנסות לדבר כרגיל, הקול שלי הפך להיות בלתי נשמע יותר ויותר עד שהבנתי שהאפשרות היחידה שיש לי זה פשוט להפסיק לדבר.
תאמינו לי קוראיי היקרים שזה היה מאוד לא קל לאחת כמוני שהכלי המרכזי שלה הוא דיבור. פתאום גיליתי דבר מעניין. ברגע שנאלצתי להשתיק את כל הרעש שאני מייצרת גיליתי כמה שקט נהיה. שמתי לב שאני כל הזמן מעירה לילדים, מחווה דעה גם מבלי שנשאלתי, מתערבת, בודקת שהכל נעשה כשורה ומוודאת 1000 פעם שהילדים עשו את מה שבקשתי. גיליתי שהקול שלי חודר לכל חלקה טובה ולא מותיר קצת שקט, הכל מתוך כוונה טובה ובהחלט מתוך הרגל. 
שמתי לב שאני נדרשת גם כל הזמן לדבר. הטלפון שלא מפסיק לצלצל ואני חייבת לענות ולהיות כל הזמן זמינה. השיחות הרצויות זה בסדר, אבל מה עם כל הטעויות במספר, הסקרים והטלמרקטינג שדורשים ממני לדבר "בקצרה" לסקר שנמשך בממוצע 20 דקות.
הילדים שמתוך הרגל לשמוע את קולי פנו אלי כל 20 שניות והמלה "אמא" הפכה להיות הכי מושמעת בבית. 
שמתי לב שבחלק מהמקרים הטון שלי לא היה נעים, הוא היה כעוס, צורם, מוכיח. פתאום שמתי לב גם לא רק "איך" אני אומרת, אלא גם "מה " אני אומרת. שמתי לב לתוכן של הדברים שלי. 
כשמתוך הצרידות שלי לא יכולתי לשלוף מיידית מה שאני רוצה להגיד, נאלצתי להגיד את הדברים בשקט לעצמי, להבליג ולעשות בדיקה האם בכלל שווה להגיד את מה שלפני שניה כל כך בער לי להגיד. ברוב המקרים ראיתי שעדיף לי פשוט לשתוק ולא להגיד את מה שבאופן אוטומטי היה נאמר בכלל בלי לחשוב פעמיים.
זו היתה תגלית מצמררת עבורי, כאילו מישהו הקליט אותי ברשמקול ללא ידיעתי ונתן לי להאזין אח"כ לקלטת. המודעות הפתאומית לדברים שאני אומרת ול"איך" שאני אומרת אותם גרמה לי להבין שבהרבה מקרים עדיף פשוט לשתוק. לא צריך להתערב בכל דבר, לא תמיד צריך להגיב, לא צריך שישמעו אותי כל הזמן. הנוכחות השקטה שלי בהרבה פעמים עוצמתית יותר מנוכחות רעשנית ומצלצלת.
דבר נוסף ששמתי לב אליו היה הרעש הסביבתי שהייתי חשופה אליו כל הזמן.
שמתי לב שהשכנה מהקומה למעלה הולכת בבית עם קבקבי עץ ובמשך כל היום מסמנת לי את נוכחותה בבית. שמתי לב שהווליום של הטלוויזיה גבוה מדי ובעצם גורם לי לצרוח יותר חזק כדי שהילדים ישמעו אותי. שמתי לב שהילדים לא באים לדבר איתי, אלא צורחים לי מהצד השני של הבית כדי שאני אבוא אליהם. ובעיקר שמתי לב שהנהג הישראלי נוסע בעיקר עם הצופר של האוטו ופחות מדי עם הגז והברקס. בתור אחת שגרה תקופה קצרה בעיר הרגשתי שהרעש של הצפצופים ממש בלתי נסבל. בשלב מסוים ספרתי כמה צפצופים אני שומעת בדקה והגעתי ל – 10 צפצופים. תכפילו את כמות הצפצופים בשעה, ביום, בשבוע ובשנה ותגלו זיהום סביבתי אדיר של רעש. בנוסף לכל הרעש של הצופרים גיליתי סוג של רעש מעצבן במיוחד, אזעקות של רכבים שצווחות במשך שעות על גבי שעות עד שמישהו טורח לגשת לרכב שלו , לבדוק מה קורה ולכבות את האזעקה.
כהשלמה לסימפונית הרעש מתווספים קולות של נוספים של פיצוצי חזיזים, נפצים וקפצונים של כל מיני ילדים מתלהבים או נערים עבריינים שהחליטו להפוך את השכונה הרועשת גם ככה למופע ווקאלי המזכיר קולות של הפלישה לנורמנדי.
פעם אחת נסעתי ברכבת הפרברית לת"א וכשירדתי בת"א הרגשתי שעוד שניה אני חוטפת התמוטטות עצבים. הקרון היה רועש בצורה בלתי רגילה. חיילים שמתלהבים להשמיע מוסיקת טראנס רועשת בפלאפון שלהם בקולי קולות, כדי שכולם יראו את מכשיר הדור השלישי שלהם. נערה שצווחת על אמא שלה בשיחה בנייד, כדי להראות לכל הקרון שהיא לא תצא פראיירית. זוג צעירות שריכלו בקולי קולות על הבוס במשרד ונוסעת מבוגרת שהטיפה לפוחז המחוצ'קן שישב לצידה והרביצה בו נימוסין ודרך ארץ שלא היתה מזיקה גם לה, לו רק טרחה ליישם את כל מה שהטיפה לו.
חשבתי לעצמי :" למה אני צריכה לשמוע את הרעש של כולם? למה אי אפשר קצת שקט"?
כשחזר אלי הקול ויכולתי לדבר כרגיל, כבר הייתי מודעת הרבה יותר. רמת הווליום של הקול שלי ירדה וגיליתי שכשאני מקטינה קצת את מסת הפטפוטים שלי, אני מתחילה לחוות גם דברים אחרים. פתאום אני שומעת את השיחות המקסימות שהילדים שלי מפטפטים ביניהם , אני שומעת לפעמים גם ציוץ של ציפורים בין כל ההמולה והרעש ומגלה איים של שקט.
התחלתי לסגור חלונות כדי לעמעם קצת את רעש התחבורה והצפצופים מהרחוב, סגרתי את הטלויזיה כשהיתה דולקת סתם, סיננתי שיחות טלפון שלא התאים לי לענות להן ובאופן כללי הקטנתי את הרעש שגם אני מייצרת.
גיליתי שהרבה פעמים אני מייצרת הרבה רעש חיצוני כדי להשתיק את הפטפוט הפנימי שלי שמכיל בתוכו גם כל מיני דברים לא נעימים. בפטפוט הפנימי שלי גיליתי שיש הרבה דיאלוגים כאסחיסטיים עם אנשים אחרים, תכנוני נקמות קטנים בנוסח :"אני עוד אראה לו – איך הוא השפיל אותי ככה בעבודה". הרבה מעגלים לא סגורים שאני מנסה לסגור עם עצמי בנוסף לרגשות כמו כאב, כעס, תסכול ואכזבה. כדי להסיח את דעתי מהברברת הפנימית, אני פשוט יוצרת הרבה רעש חיצוני שיגבור על הברברת הפנימית, אך בסופו של דבר זה מעייף. הברברת הפנימית לא משתתקת והברברת החיצונית רק מוסיפה שמן למדורה. זה כמו לשמוע 2 תחנות רדיו בפול ווליום במקביל.
תארו לעצמכם מה היה קורה אילו כל העולם היה משתתק ולו לרגע אחד. איזה שקט היה יכול להיות אם כולנו היינו מכבים את הסלולר, יוצאים לרגע מהאוטו, מדוממים מנוע, מפסיקים לדבר עם אחרים, משתיקים את הפטפטת הפנימית שלנו ומקשיבים.
איזה שקט יכול היה להיות…..

צילה שנהר – ייעוץ משולב. 
משלבת שיחות ייעוץ טיפוליות עם כלים מרפואה משלימה. (רייקי, הילינג, דמיון מודרך, פאנג שווי EMF ועוד). הייעוץ במגוון רחב של בעיות, במחירים סבירים לנוער ובוגרים. 050-6402526
הרצאות וסדנאות לועדי עובדים, חוגי בית, ערבי נשים ועוד.
התארחו באתר שלי www.alternativli.co.il/tzila
ניתן לשלוח שאלה, התלבטות, בקשת עצה למייל (אפשר בעילום שם) tzilash@zahav.net.il