לקדם את עצמי בעזרת גופי

כיצד מורה או מרצה יכולים לעודד למידה וזיכרון טובים יותר של החומר הנלמד? כיצד אנשי שיווק ומכירות יכולים לקדם עסקאות ורווחים? כיצד מנהלים יכולים לקדם יחסי עבודה פוריים ושיתוף פעולה בצוות ובארגון? כל אחד מאיתנו יכול לקדם תקשורת טובה ויעילה עבורו באמצעות שימוש נכון בשפת גופו, וקריאה נכונה של שפת הגוף של המאזין לו. המסר המילולי מהווה 7% בלבד מהתקשורת. 93% מהתקשורת היא לא מילולית, וכוללת את שפת הגוף (55%) ומרכיבים ווקליים של הדיבור (38%).

בעת פגישה, כבר באלפיות השניה הראשונות, מרגיש האדם בתת המודע שלו כיצד הוא חש באותו המפגש: האם נעים לו? האם זה מוצא חן בעיניו? רגש השרדותי זה קודם למחשבה, ותפקידו לשמור עלינו. כאשר שפת גופו של האחר משדרת איום: איום פיזי (מבע פניו אגרסיבי, הוא מרים יד להכאה) או איום מנטלי (מבע פניו מביע זלזול, סלידה, גועל, חוסר אמינות- "רוצה לרמות אותי"), איום זה מעורר את המערכת הלמבית במוח. מערכת מוחית זאת מעוררת מנגנון ביולוגי "הלחם או ברח".הגוף נערך באופן אוטומטי אל מול האיום בתגובת לחימה או מנוסה הן ברמה הפיזית- ביולוגית, והן ברמה ההתנהגותית. ברמה ההתנהגותית, יגיב האדם בתקשורת תוקפנית מלאת התנגדות ומגננה (תגובת "הלחם") או בנתק בתקשורת (תגובת "ברח").

שפת הגוף מעידה על מצבו הרגשי של הדובר כדוגמת היותו עצבני או נינוח, כעוס או נרגש. היא יכולה להסגיר חוסר או עודף בביטחון עצמי, אמונות או תפיסות חיים. מרכיב חשוב של שפת הגוף הוא היציבה, תנוחתו של הגוף ומתח השרירים. למשל, אדם חלש, עצוב, פסימי, דכאוני, הרואה את חצי הכוס הריקה, יהיה בעל תנוחת גוף שמוטה, כפופה, פחות תנועתי ו/או בעל תנועות גוף איטיות, פניו נפולות, במיוחד צידי שפתותיו. אדם אופטימי, הרואה בקשיים שבחייו אתגרים, ומאמין שיוכל להתגבר עליהם, גופו וראשו יהיו זקופים, תנועות גופו אנרגטיות, פניו מאירות. מרצה העומד מול קהל מאזינים כשקומתו זקופה אך לא נוקשה, גב וראש זקופים, כתפיים רפויות ונטויות קמעה לאחור, מקפיד לסרוק את הקהל שלו, ולשמור על קשר עין, קולו יציב וברור, הוא משתמש ונע במרחב שלו. מרצה זה משדר סמכותיות, בטחון בדברים שהוא אומר. הוא יעורר אמינות, קשב ועניין. הוא יתפס כאדם אנרגטי, אסרטיבי,גא, עירני וחזק לא רק ע"י קהל מאזיניו אלא גם יחוש כך הוא כלפי עצמו.

כשם שהמצב הרגשי משפיע על הגוף כך גם הגוף יכול להשפיע על מצבנו הרגשי. אישה העוטה על עצמה בגד מחמיא, מעט איפור עשויה להרגיש נאה יותר, מטופחת, מושכת יותר. היא עשויה להקרין ולחוש בטחון עצמי או אף בטחון חברתי גבוה יותר. סטודנט המתרגש לפני הצגת סמינריון בפני הכיתה, אדם החושש לקראת ראיון עבודה- יוכלו לבצע שינויים בתנועות הגוף והרפייתו במודע. העיסוק בשפת הגוף יסיח את דעתם מתחושות שליליות כגון חשש, חוסר בטחון, כעס. לא תהיה הסלמה של אותן מחשבות שליליות, והן תבלמנה. כמו כן, שינויים אילו מביאים לשינויים בפיזיולוגיה של הגוף, לעצירה של הדחף הלימבי, ולעצירת תגובות המלחמה או הבריחה.

הרמת גבות משדרת תדהמה, סקרנות, קשב. כיווץ הגבות משדר ריכוז, ניסיון להבין או מתח. אז מה הנכון? מה האדם מולנו אכן משדר? כמובן שעל מנת לקרוא את המסר הלא מילולי, יש לקרוא את שפת הגוף כולו ולא להתרשם רק מיציבת הגוף או תנועתו של איבר בודד. תלמיד "הנמרח" על השולחן, ראשו נשען על ידיו, סנטרו שמוט. האם הוא משועמם? מנותק? או שמא לא מבין את החומר הנלמד? בחינה מדוקדקת יותר של עיניו ומיקום ידיו יבהירו למורה את התשובה. האם עיניו משוטטות על פני הכיתה? בוהות בנקודה דמיונית בחלל החדר? ידיו ממוללות חפץ כלשהו? רגליו מתנדנדות בקצב מהיר?

הבעות הפנים משקפות בצורה מאוד חזקה את החלק הרגשי העומד מאחורי המסר המילולי של הדובר או את תגובות המאזין. כשאנו שומעים סיפור של מישהו, אנו "קוראים" את פניו של המספר, ומקבלים לא רק מידע מילולי אלא גם תמונה רגשית. יתר על כן, כשאדם נזכר באירוע מסוים שקרה בעבר, תנוחת הגוף ותנועותיו מבטאות את רגשותיו בעת אותו אירוע.

קשר עין הוא בסיס לתקשורת של פנים מול פנים. זוהי מיומנות הנרכשת כבר בינקותנו. תינוק, גם אם לא רכש שפה ודיבור, עדיין יכול לעורר תקשורת. יילוד יודע לקבע מבט למרחק 20 ס"מ, בערך המרחק של פני אימו בעת שמאכילה אותו. התינוק מביט בפני אימו, ובכך מגביר את הסיכויים שהיא תמשיך להביט בו. כך גם מבטי האם מעודדים את התינוק להמשיך ליזום ולשמר את חילופי המבטים ההדדיים בינם. הורים באופן טבעי נוטים לגרות את תשומת לב התינוק אליהם, וכשהוא מגיב הם נוטים "לעשות פרצוף", להרים גבה, לחייך, להנהן תוך כדי דיבור אליו. מגיל 6 שבועות יגיב התינוק גם הוא בחיוך הדדי. קשה מאוד לשוחח עם אדם המפנה את מבטו ממך והלאה. תאר לך מצב בו רצית לשתף את חברך בחוויה אישית או לבקש ממנו עיצה. כיצד היית מרגיש אילו החבר תוך כדי סיפורך, היה קורא עיתון, מסתכל בשעונו, מביט לעבר אדם אחר? סביר להניח כי היית תוהה אם חברך אכן קשוב לך? אולי אף חש עלבון ואכזבה, מאבד את רצף המחשבה, את שטף הדיבור, והשיחה כבר לא היתה זורמת.

קשה גם להקשיב לאורך זמן לאדם שלא יוצר קשר עין. אפילו נואם, גם אם לא מקיים דיאלוג מילולי, בעת שמקריא מונולוג מן הכתב, יקפיד להרים עיניו, ולהביט בקהל. חשיבות קשר העין בתקשורת ניתנת להמחשה דרמטית בפעוטון. גננת, גם אם תעבוד בקבוצה מאוד קטנה, חייבת לשמור על קשר עין מדי פעם עם כל אחד מהילדים על מנת לחזק את התקשורת, ולהגביר את התעניינותו. אם לא תעשה כן, הפעוט "יצביע ברגליו", ופשוט יעזוב את המפגש. גם המורה, אם תקפיד ליצור קשר עין עם כל אחד מתלמידיה, תיצור מעין מחויבות אצל התלמיד להקשיב לה. זוכרים את ימי ביה"ס? כשהמורה הישירה מבט לעבר התלמיד הפטפטן, חבריו רמזו לו בלחישה… והוא מיד השתתק. קשר העין, גם מסייע למורה להעריך את מידת המוטיבציה וההבנה שמגלים התלמידים. עיניים הפקוחות לרווחה מעידות על עניין בשיעור. מבט זגוגי לא ממוקד מסגיר שעמום, חוסר קשב וריכוז, עייפות, ניתוק קוגנטיבי או רגשי מהשיעור.

כמרצה, שמתי לב כי קל לי להעביר מסר לקהל גדול, כשאני נעה. תחושתי מעוגנת במחקרים רבים, המצביעים כי תנועה מסייעת לקדם חשיבה. כשאני עומדת ונעה לסירוגין באולם, אני מאפשרת ליותר ויותר אנשים לחוש קרובים אליי. תנועות ידיי המלוות את הדיבור יוצרות עניין, ומושכות קשב. תנועות הידיים יכולות לחדד, לחזק, להבהיר בצורה מאוד משמעותית את המסר. הן יכולות לבטא תמיכה או התנגדות. כשאני יושבת, אנשים בקהל מיד מתחילים לנוע על הכסא בחוסר נוחות. חלק מתקשים לראות אותי, קשה להם יותר להתרכז, ולשמור על קשב כי אינם מקבלים מידע משלים דרך שפת גופי. כשאני עומדת, אני חשופה בפני הכל, ויש בחשיפה זו הזמנה לתקשורת אמיתית, פתוחה ומהימנה.

אופן השמירה על המרחב האישי של הדובר או שותפו לשיחה, תנועה ומגע בבן השיח הם חלק משפת הגוף. אלה משתנים בין תרבויות שונות וגם בין מבנה אישיות שונה. הם יכולים להצביע על דימוי עצמי, החלטיות, אמינות. אנשים מוחצנים נוטים יותר לתנועות המתפרסות על פני שטח נרחב יותר. אנשים מופנמים נוטים להגביל את תנועותיהם לשטח קטן יותר.

מגע יכול להתפרש כפלישה, הסגת גבול, כאשר אינו מותאם למוסכמות החברתיות, לנסיבות, לאדם. מגע מעורר מערכת רגשית ועצבית (מע' סמפטטית ופאראסימפטטית המעוררות תחושות מתח או נעימות), וככזה מהווה טריגר מאוד חזק לתגובה אצל הצד השני. מגע יכול לחזק מסר או להיות המסר עצמו. אמא הנושקת לתינוקה משדרת את אהבתה גם מבלי שהתינוק יבין את מילותיה, אדם המעניק לחברו האבל חיבוק ניחומים מביע השתתפות בצער גם ללא מילים. הן השימוש במגע והן הפרשנות שלו הם תלויי תרבות, ומשתנים בין חברות שונות. המגע משתנה גם בין בני אדם באותה החברה, וגם אותו אדם יכול כל פעם לגעת אחרת. למשל, בחברה בה נהוגה לחיצת יד, אדם יכול ללחוץ ידם של אנשים שונים, בנסיבות שונות, בצורות שונות. אדם המושיט ידו הרחק מגופו על מנת ללחוץ את ידו של האחר, מרחיקו ממנו. אדם המושיט ידו ללחיצה קרוב לגופו, מקרב אליו את האחר. אדם הלוחץ יד בחוזקה תוך כיסוי רוב ידו של האחר, ובסיסי האגודלים שלהם נפגשים משדר כוח, סמכותיות. מי שלוחץ חלש את ידו של האחר, כשרק אצבעותיו נוגעות, משדר חולשה, חוסר יכולת, חוסר החלטיות, חוסר התלהבות. אדם החובק את ידיו של האחר בשתי ידיו שלו, משדר כנות, אמינות, חום, אמפתיה, שיתוף.

מראה חיצוני ולבוש יכולים גם הם להשפיע על העברת מסרים. ישנו מראה שישדר יותר סמכותיות, פדנטיות ויעורר כבוד בעוד מראה אחר ישדר יותר קלילות, חופשיות, ואולי אף יזמין תקשורת חופשית יותר. בעת ההתכוננות לקראת מפגש חשוב, כדאי שהאדם ישאל את עצמו "איזו תדמית אני רוצה להקרין?", ויבחר את סגנון הלבוש והצבעים בהתאם.

לא ניתן לזייף תקשורת לא מילולית לאורך זמן. אם שפת גופו של האדם אינה עולה בקנה אחד עם המסר המילולי שהוא מביע, יגיב המאזין לו בתחושת בלבול ודריכות אשר יתבטאו גופנית, גם אם לא במודע (מצב זה יפעיל את "מנגנון הלחם- ברח", אותה תגובה פיזיולוגית השרדותית אוטומטית). אדם החפץ ביצירת תקשורת משופרת ויעילה, יעשה זאת ע"י פיתוח מודעות והתאמה של שפת גופו למילים שאומר, והפניית תשומת לב וקשב לשפת גופו של העומד מולו. התאמה כזאת יוצרת תחושת אמינות, ביטחון ןהבנה של מסר שלם וברור.