הזקן והילד – על פיתוח נוכחות רגשית

מסופר על אדם זקן שאישתו נפטרה. ישב הזקן על ספסל בחצר ביתו ובכה. שכנו של הזקן, ילד בן ארבע, ראה אותו בוכה. נכנס הילד לחצרו והתיישב על ברכיו. משחזר הילד לביתו שאלה אימו: "מה אמרת לזקן?". ענה הילד: "שום דבר, פשוט עזרתי לו לבכות".

נדמה שאותו ילד בן הארבע מבין מושג שעבור רוב המבוגרים נשמע הזוי ומופרך, כמו שאר התיאוריות של הניו-אייג': "נוכחות רגשית".  פיתוח היכולת להודות, לחוות, להכיל ולהתמודד עם רגשות במיוחד מהסוג הכואב והלא נוח.

למרבה הצער, חלק ניכר מהאוכלוסייה הבוגרת מתקשה לעבד ו/או לחוות רגשות וסיטואציות קשות, כגון: עצב, כעס, בכי ואכזבה. נדמה כי רצוי ומקובל חברתית להיות שמח או לפחות לא להפגין כלפי חוץ קשיים רגשיים מסוג זה או אחר.

בקרבת אדם כואב, בוכה, ביגון אנחנו נוהגים לומר: "תהיה חזק". האוטומט הטבוע ממהר לתקן. לכסות. להעלים. כי זה לא נעים ולא נוח ובעיקר כי אנחנו מרגישים חסרי אונים נוכח חוסר היכולת לתרום, כביכול, משהו משמעותי ו/או לשנות את רוע הגזרה.

לפעמים, אנחנו נוטים לעשות את הדבר השגוי של להציע פתרונות יישומיים. "תעשה ככה וככה…או להבא אל.. או אני הייתי…או גם לי קרה ככה…בלה..בלה..בלה". בכל מקרה אנחנו הופכים להיות פצצת אנרגיה מעשית. קדימה לדרך. במקרים רבים זה רק מוביל לקצר בתקשורת. 

אז למה אנשים נוהגים כך? התשובה נמצאת, קרוב לוודאי, בחוסר יכולת להיות בקרבת צער ו/או קושי. נקודה. הסיבה לכך נובעת ממכלול של סיבות חינוכיות, חברתיות ואישיות. קושי, כאב, דמעות נתפס כסיטואציה לא נוחה. מביכה. ועדיף שלא. לכן מנסים לתקן אותה תכף ומיד.

אבל מסתבר שדווקא עוצמה אישית היא כזאת שמאפשרת לאדם לחוות קשת רבה של רגשות בהתאם לנסיבות. וכן, מה לעשות, לפעמים החיים קשים, מכאיבים. לפעמים נופלים. לפעמים סתם נעצבים או…מתבעסים. כי לא תמיד הכל ורוד ונפלא, לא תמיד הדברים זזים או מתקדמים לכיוון שרצינו או בקצב שיחלנו לו. לפעמים אנשים פוגעים בנו או ביקרים לנו. יש גם אכזבות, כישלונות, הפסדים, תשובות שליליות או מדאיגות. נושאים שלא נסגרים או שלא מקבלים את המענה שלו ציפינו. אנשים יקרים לנו מאכזבים אותנו, או חלילה חולים או נפטרים. הקיצר, בחיים יש גם מצבים לא נעימים בלשון המעטה.

ואכן אלה הן סיטואציות עצובות וכואבות שמעלות רגשות מרים.  אבל זה חלק מהחיים ואלה הן רגשות שכדאי ללמוד לבטא, לחוש ולהתמודד איתם.

היינו, כשעצוב, מותר להיות עצוב ומותר לבכות, לשתוק, לבהות. מותר לחוות עצב וכאב. זה עדיף על פני חוסר יכולת אוטומטית להיות שם. חוסר יכולת להכיל כאב, קושי וצער המלווים מיידית בניסיון לסדר, לתקן או לפעמים להתעלם בחזקת "הכל דבש".  זוהי "חוסר נוכחות רגשית".

אנשים שמתקשים להיות נוכחים רגשית מרגישים מאוימים לנוכח צער וכאב. הם מיד מתקנים. אין לי ספק שכולנו מכירים אנשים כאלה. בשעת מחלוקת הם יגידו: "אני לא חושב שזה המקום" כשזה ממש המקום. כשיעלו דילמה שמציבה אותם כביכול במקום לא חיובי,  הם ימאנו לקבל פתרון ויגידו ש:"במחשבה שנייה, אין בכלל בעיה, זה לא כזה …". אם ילד או קרוב שלהם מגיע עם קושי או כאב הם מיד "מתקנים אותו". נותנים בו תורה חיובית ו…מסטיק או מפתחות לרכב או 200 ₪ לבזבוזים.. תלוי בגיל הילד.

אולם, בכך הם מונעים מאחרים לפתח נוכחות רגשית בעצמם. כישורי חיים. חשוב מאוד לאדם להיות מסוגל לקום לאחר נפילה. להתמודד. לצמוח. על פני השטחת הכאבים והעלאת "פרצוף שמח".

חשוב מאוד להיות מסוגל לעזור למישהו לבכות מבלי להישאב איתו לתוך הכאב שלו. חשוב מאוד לאדם להיות מסוגל להבין את עצמו. את מה שגורם לו כאב, אכזבה ולהיות מסוגל אח"כ לעשות משהו בנדון למענו הוא. חשוב לדעת שכאב או קושי או דמעה לא הורגים – להיפך הם מחשלים אותנו והופכים אותנו לאנשים שלומדים ומתחזקים לאורך החיים.

כדאי שאדם יבחן את הרגלי החשיבה שלו לגבי מהו כוח? ומהי עוצמה? והאם בהכרח שקט, איפוק או דמעה מעידים על חולשה?!

לפעמים כל שצריך לעשות הוא פשוט…כלום. לשבת עם הכאב שלך או של אחר ולאפשר לך ולו לעבור אותו. לעבד אותו. לשחרר אותו. רגש מוחבא, מוסתר הוא רגש שצובר כוח וכובד ולאט לאט מרעיל אתכם. זה לא משרת אף אחד. להסתיר, לכבות ולתקן רגשות וסיטואציות הוא סוג של זיוף. של חוסר יכולת לפתח נוכחות רגשית. לפעמים פשוט כדאי לפעול ברוח עצתו של אותו ילד בן 4 " …לעזור למישהו לבכות".  והאין זו מהות האהבה?!

שלכם,

אסנת ברושי-חן (M.A). מנכ"לית "קונספט – תקשורת בינאישית ומנהיגות". מרצה, מנחת סדנאות, מפגשים אישיים וקבוצתיים. מפתחת שיטת "הקונספט", מודל "מרחבים" ו-"קישורים/כישורים" לפיתוח ושדרוג תהליכים אישיים וארגוניים. בעלת טור אישי בנושאי אימון. חברת לשכת המאמנים.

סמדר עלית, יבנאל. טלפקס: 04-6708161, 050-7806354. chenoy@inter.net.il,

www.conceptcoaching.co.il