כוחו של שיתוף

כוחו של שיתוף

בגיל שמונה אובחן בני הצעיר כלקוי למידה. כאשר יצאנו מביתה של הפסיכולוגית צויידנו ברשימת המלצות שהתייחסו לנו ההורים, לביה'ס ולו עצמו.
בתחום הלימודי הומלץ לנו להיעזר במורה להוראה מתקנת להקניית אסטרטגיות למידה ולבית הספר הומלץ לו מתן תוספת זמן במבחנים. הוא זכה אף בהקלות לגבי שגיאות כתיב בעברית ובשפות זרות. הותר לו להשתמש במחשבון ואף הועלתה האפשרות להשתמש במחשב נייד.
בתחום המוטורי הומלץ לנו להיעזר בריפוי בעיסוק וחוגי ספורט למיניהם ולבית הספר הומלץ לעזור לו בביצוע מטלות שהצריכו כתיבה מרובה. מטרת ההמלצות הייתה לעקוף את הלקות בדרכים שונות.

עצם האבחון הפריד בין בני לבין הקשיים שחשנו בבית, מה שאפשר לנו להתחבר אל האדם הנפלא שבו ועזר לו לקבל את המציאות בדרך חדשה. קל יותר היה לו לחיות עם "ספור חיים" החדש (נראטיב) שניפץ את המשוואה אני=כישלון. האבחון נתן פרשנות החדשה למציאות הקיימת רצופת כשלונות עבר. פרשנות זו הפסיקה להגדיר אותו, בעיני עצמו והסביבה, ככשלון.

"ומה באשר לתחום החברתי?" הקשיתי על הפסיכולוגית.
"כאשר יתחיל לחוות הצלחות ישתנו ציפיות המורים ממנו ובהתאם לכך ישתנו ציפיותיו מעצמו. יחס חבריו אליו יהיה מושפע באופן ישיר משני גורמים אלו. ככל שיתמיד להצליח יעלה בטחונו העצמי ויסחוף אחריו את הסובבים לו. צריך להבין כי עד עתה כשלונות רצופים, קשיי קשב וריכוז תרמו לדימוי העצמי והחברתי הנמוך שלו".
תשובתה של הפסיכולוגית הניחה את דעתי אולם, ככל שחלפו השנים, הבחנתי בגורם נוסף, משמעותי לא פחות.
היעדר מיומנויות חברתיות מספיקות הן מכשול קיים בקרב ילדים לקויי למידה. כאשר מיומנות זו לקוייה, אי אפשר להסוותה. חלק מהילדים מגלים תחושות מצוקה ותסכול, אחרים מצליחים לפתח מיומנויות המסייעות להם להתמודד ולהצליח, למרות הקשיים. מיומנויות אלו כוללות את היכולת לאסוף אנפורמציה, לקבוע סדרי העדיפויות ולעבד את המידע. במילים פשוטות צריך את הכישורים לדעת לעשות או לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון. להחליט מתי לעמוד על שלך ומתי להתגמש, להבין את רגשות הזולת, להתמודד עם כעס ולהגיב בהתאם. רק כאשר ילדים שחסרים את היכולות הללו ישלימו את החסר הם יוכלו להתמודד עם אינטראקציות חברתיות מה שיאפשר להם להשתלב בחברה. 
הילדים המתקשים לפתח מיומנויות חברתיות מתקשים לעיתים לרסן את התנהגותם ולהסתגל לנורמות החברתיות. כאשר הם נתקלים בקשיים הם רואים עצמם כקורבן ונוטים להאשים את הסביבה. הם מתקשים להבין את רגשות חבריהם ותגובותיהם אינן תואמות את המצופה מבני גילם. בשל לקויות הלמידה שלהם הם נזקקים למאמץ מרובה וארוך זמן באשר למטלות בית הספר, מה שמונע מהם להתמיד וגורם להשגים נמוכים. אוסף הקשיים גורם להם לוותר. מעמדם החברתי יורד בשל כל אלו והם מאמצים לעצמם דפוסי התנהגות שמחריפים את מצבם החברתי. כאשר מאמציהם ליצירת קשרים חברתיים נכשלים, הם אינם יודעים כיצד לפעול ונוטים לבכות או לפתח הפרעות התנהגות.
הפסיכולוגים פיטר סלוביי וג'ון מאייר הגדירו אינטליגנציה רגשית כ'אינטליגנציה חברתית' הכוללת את היכולת לנהל את עצמנו ואת זולתנו, את תחושותינו ואת רגשותינו, להבחין ביניהם ולהשתמש בכך כדי לחשוב ולפעול נכון. בין היכולות עליהם הם הצביעו כמשפיעים על היחסים בין אנשים, היו שליטה עצמית והסתגלות למצבים. 
אנטליגנציה רגשית אינה ניתנת למדידה. אולם, לא קשה לנו להבחין כשהיא קיימת. אדם בעל בטחון עצמי או מקובל בחברה יוגדר על ידינו כבעל מיומנויות אלו. 
כהורים, אנו עושים מאמצים בלתי פוסקים כדי לפתח את היכולות השכליות של ילדינו וההשגיות שלהם אך מזניחים לעיתים פיתוח יכולות של כבוד לזולת, יכולת שליטה בדחפים ורגשות.

כדי לשלוט ברגשות צריך להיות מודע להם. כאשר אנחנו, ההורים, לומדים לנהל בעצמנו את רגשותינו אנחנו, כפועל יוצא מכך, מנהלים את מעשינו. בכך אנחנו נותנים דוגמה ומופת לילדים שהופכים גם הם מודעים לרגשות ולפעולות הנגזרות מהן. ככל שהם יהיו בעלי הבית על פעולותיהם וירגישו כיצד הם השולטים בהן, הם ירגישו טוב יותר עם עצמם. כתוצאה מכך הם יצליחו יותר לפתור קונפליקטים בינאישיים, למשל, ואף יפתחו מסוגלות גבוהה יותר לעמוד בלחץ חברתי.
לנו ההורים, תפקיד חשוב בשיפור מצבם החברתי ולא מספיק שנשוחח אתם, נעודד אותם ואפילו לא מספיק שנערב את המחנכת. מנסיוני האישי, התערבות זו אף הרעה את המצב. אפילו לא די שנעודד אותם למצוא תחומי עניין והצלחה מחוץ לבית הספר שיתרמו לשפר את מצב רוחם.

המקום הראשון בו לומד הילד להבחין ברגשות הוא בית הוריו. שם הוא לומד איך מגיבים אחרים לרגשותיו ומה האפשרויות בהן הסביבה מגיבה להן. האפשרויות הללו נלמדות בעיקר מתוך המעשים שאנו עושים. תגובתנו לביקורת, לכעס או למילה טובה מדברת חזק יותר מכל מילה שנאמר. כאשר אנחנו ההורים ומודעים לרגשות המפעילים אותנו ושולטים בתגובות שלנו אנו מהווים מודל לניהול רגשות. 
כמאמנת להורים ואמא לילד לקוי למידה אני מאמינה כי שיתוף שלנו בדילמות ובקונפליקטים בינאישיים בהם אנו נתקלים יעשה חלק לא מבוטל מן העבודה ולא רק משום התירגול במימנות השיחה. לכולנו קל הרבה יותר לשתף בהצלחות שבחיינו ולהתגאות בהשגים שלנו. אולם, דוקא הדיון הפתוח והכנה בהתלבטויות ובמשברים הוא המלמד. השיתוף בקשיים ובמכשולים תורם הרבה יותר משיחות עמוקות ורציניות לפיתוח היכולת לדעת מהן תחושותיו של הזולת. התלבטויות שלנו מלמדות אותם מה מרגיש הזולת. הרצון שלנו לפעול בדרך שמתייחסת לרגשות האחר תלמד אותם להתמקד באחר ולא בעצמנו ותפתח אצלם מיומנות רגשית.

שיתוף אמיתי בתסכול והתלבטות הוא נדיבות והדרך האמיתית לחיבור לאנשים. ילדים, שזכו בנתינה מסוג זה, יהיו מסוגלים בעצמם לשתף ולקבל, ובמילים אחרות לאהוב.