נפגעי פעולות איבה-שכחה או התעלמות?

עוד במהלך לימודי האימון האישי, היה ברור לי שנושא האימון בו ארצה לעסוק הוא אימון נפגעי פעולות איבה. החיבור שלי עם הנושא החל ביום בו אחותי, לוינה שפירא ז"ל נהרגה בפיגוע באוניברסיטה העברית בירושלים ב- 31.7.02.
מהלך ראשון לקידום הנושא, עם תום סיום לימודיי, היה פניה למשרדים הממונים (המוסד לביטוח לאומי, ארגונים וולנטריים וכד')-ע"מ להביא לידיעתם אפשרות זו של אימון אישי לנפגעי פעולות איבה כדרך לשיקום וחזרה לחיים.
לצערי עמדתי משתאה נוכח ההתעלמות המוחלטת וחוסר התייחסות והפתיחות של כל המוסדות הרלוונטים לנושא ואף לא אחד מאלה שהופנה אליהם פנייה (אישית או בכתב)-לא טרח לבדוק מקרוב מהותה של אפשרות זו ולא התייחסו ולו ברמת הנימוס, לפנייותי.
עברו ימים מאז גל הפיגועים הגדול-האם בעיניהם הנושא כבר לא רלוונטי? אותם גורמים "מוסמכים" לא הביאו בחשבון שנפגעי פעולות איבה, גם אם האסון שלהם לא קרה אתמול-הרי שהכאב תמיד נשאר קרוב ולעולם יהיה חלק מאיתנו, נפגעי פעולות האיבה.
אינני רוצה לפתוח כאן שיח שלם על התייחסות (או העדר התייחסות) גורמים אלו, אלינו, נפגעי פעולות איבה, אף בימים הקרובים להתרחשות האסון (זה יהיה בוודאי נושא למאמר-בפני עצמו). רק אומר שלצערי, העדר פתיחות והתייחסות זו שלהם לנושא אותו הפניתי אליהם-לא הפליא אותי ולא היה לי זר. חוויתי אותו "על בשרי" סמוך לימים בהם פקד אותו האסון.
בפניותי אליהם עתה-עדיין רציתי לקוות שמשהו יכול להיות אחרת. 
אבל לא כך קרה.
האין זו שכחה או התעלמות?

ע"מ בכל זאת לפעול על פי אמונתי וחזוני, ובהעדר עזרה מגופים אלו- פרסמתי בכל ערוץ אפשרי (ברובו באינטרנט) את עובדת היותי מאמנת אישית לחיים גם לנפגעי פעולות איבה.
מאז התחלתי לפרסם עצמי באתרי האינטרנט השונים ובפרסומים אחרים קיבלתי לא מעט תגובות על ניצול ה"נישה" המיוחדת בה בחרתי לעסוק כחלק ממסע פרסום וקידום אינטרסים אישי, רובם מ"חבריי" המאמנים…דווקא מאמנים שגישתם אמורה היתה להביא בחשבון שהרצון הכן שלי יכול היה לקדם את נפגעי פעולות האיבה ולא את עצמי.
חלקם התריסו על בחירת גימיק פרסומי (הלוואי וזה היה נכון!). אחרים תקפו בשאלות לגבי הידע שלי לעסוק בכך (וכי מהו הידע של כל מאמן לעסוק בתחומו לבד מזיקה לנושא, הזדהות והבנה עם הנושא, הרצון להשפיע וכמובן ההכשרה שניתנה בעת לימודי האימון?).
אבל, יחד עם המקטרגים, פנו אלי מתאמנים שאינם קשורים לנפגעי פעולות איבה אשר הביעו חששם מכובד הנטל היושב על כתפיי. ולאלה- אני מוצאת עצמי מסבירה את מקומי העצמתי, האיכותי, הידע המעמיק שלי, בתחומי היכולת שלי להשפיע ולהוביל מהלך ועוד ועוד. 
וכך, אני מוצאת עצמי תוהה אם לנישה הייחודית בה בחרתי לעסוק, בנוסף לאימון אישי "מן השורה"-לא עומד לי לרועץ ולמחסום בקידום הקריירה שלי כמאמנת אישית.
שכן אני עסוקה בלהסביר ל"תוקפים" את ה"קרבה" שלי לנושא ולאלה המעונינים באימון-את יכולותיי "הנשגבות" לאמן אותם להצלחה ולאושר (גם לזה וגם לזה- יש לי קבלות!!).
ומאחר ואני מוצאת עצמי עסוקה בלהיות "דוברת" של עצמי, ובמקום להקדיש למסע האימון אני עסוקה במסע הסברה-החלטתי להסיר הגדרה זו ומהיום אני מאמנת אישית לחיים. נקודה.
ולחבריי, נפגעי פעולות איבה, אמשיך לעזור-ולא בפומבי שהרי אני יודעת שחזוני לאמן נפגעי פעולות איבה בא מעומק הלב ולא ע"מ להעמיק את הפרסום של