מה לעשות, מה לעשות, שאני מכוערת כזאת

מישהו ביקש עיצה על דימוי עצמי נמוך, חרדה חברתית, מבוכה ותחושה שהוא אינו נאהב.
עניתי לו:
יש שתי דרכים לקראת שיפור:
א. לשנות את ההתייחסות;
ב. לשנות את המצב.

נראה לי שאצלך לשנות את המצב הוא האסטרטגיה הפחות טובה: איך תשנה את הופעתך, את קולך, את שפת הגוף שלך, את שליטתך בהתרגשות? חלק מזה אפשרי, אבל התהליך ארוך ומעמיק. לא קל. 
אבל ההתייחסות. 
בבית כל אחד מאיתנו יש מראה או מראות. 
המראה משמשת 
א. לפיקוח עצמי על ההופעה: אני יכול לראות בה שהגיע הזמן להתגלח, להסתרק, שרכסתי את כפתורי החולצה שלא כסדר.
ב. לניחוש של תמונתי בעיני הזולת. אבל זה חסר שחר. לעולם לא נדע מה תמונתנו בעיני הזולת. כאן מתחילה העצה שלי לך. 
לכל מנעול יש מפתח. מישהו או מישהי אוהבים אותך בדיוק כמו שאתה: מתרגש, עם שפת הגוף הטבעית שלך, עם המבוכות שלך, עם הרגישות והביישנות העצומים שלך. 
יש אנשים שאיננו בוחרים בהם: המפקד, בני משפחה… אפילחו אם הם שוללים אותנו (ואולי צריך לבדוק את זה), מה נוכל לעשות? להפוך למישהו אחר? 
אז נשאר לנו לדרג את האנשים שסביבנו למי שאין לנו ברירה אלא להיות במחיצתם ולסבול משלילתם, ולמי שאנו בוחרים בהם כי הם משדרים לנו קבלה ואישור. 
הראשונים הם כמו חמסין: צריך לבלוע את הסבל ולדאוג לעצמנו ככל יכולתנו. כמו שאמרה לי אישה קשישה אחת: אמנם איני יכולה לקום מהמיטה, אבל אני יכולה להסתובב מצד לצד מדי פעם כדי שיהיה לי נוח יותר. 
ומה שאתה צריך לעשות הוא לפתוח אנטנות למי שאתה חש בטוב במחיצתו: להדק את הקשרים, להרבות בשהייה במחיצתם. 
אנחנו לא צריכים לנטוע את העיניים שלנו בראשו המדומיין של מי שצופה בנו. אנחנו צריכים לצפות בו ולזהות את הרגשות שלנו, את מצב הרוח, את מצב הנפש. 
עיניים ניתנו לנו כדי לראות, ולזולת — כדי לראות אותנו. מי שנוטע את עיני הדמיון שלנו בראשו המדומיין של הזולת — מסתבך מאוד. 
בקצרה: אתה כמו שאתה, ואת זה עליך לטפח. מישהו יעריך את זה, מישהו יאהב את זה. אני, למשל, מעריך מאוד את מה שכתבת: את גילוי הלב, את הנכונות לשתף, את הבחירה בעולם של רגישות ושל תמיכה. מישהו אחר היה מתבודד, שותה, מעשן, הורס מרוב צער ותסכול.