קעקוע קוּל – עצבות שרק צחוק יכול לשחרר. כמה מילים מסבתא גיזה, ניצולת שואה שהלכה לעולמה.

קעקוע קוּל – עצבות שרק צחוק יכול לשחרר.
סיפורה של סבתא גיזה זכרונה לברכה, ניצולת אושוויץ, שהלכה לעולמה לפני כשנה ב8.8.08 .
בלכתה ציוותה לנו את שמחת החיים.

אריאל פוקס

יש לה קעקוע על היד, מספר כזה, כמו מספר טלפון אל הגהנום. כמו קישור בלתי פוסק אל חלום הבלהות של החיים. חווית הכאב הגדולה של החיים היא אשר היתה שם בכל יום מאותם שנים. אנושיות שנגדעה באוון ידיעת כאב עצום ומחסור. צלקת שלעולם לא תחלוף. לא היה מנוס, לא היה חלוף. היתה זו התעללות ארוכה ומלאת ייסורים. ומי שניצל נותר לחיות עם הזיכרון. עם אותה צריבה עמוקה אל תוך המוח. אותה ידיעה כי היית חסר יכולת, כי היית נתון לחסדיהם של אנשים חסרי רחם. שום אונס בעולם לא יהיה אכזרי יותר מלהיות שם, בתופת, להיות בצילם של אותם זאבים נאצים שהביטו בך בעיניים קרות. אתה קראת אליהם בקול סתום, כי הצלילים שייצאו מפיך היו לאוזניהם כמו נביחות כלבים. כי הם לקחו ממך את צלם האנוש בשם המלחמת ההשרדות של הגזע הארי. בך מותר להתעלל כי אתה לא אדם, אתה תת-אדם. אין לך רגשות או צורך בפרטיות. וכל מה שהוא שלך, הוא לא בדיוק שלך, כי אין למעשה אתה. ולפעמים כשאתם מחייכים, או אחרי פיגוע בקו 5, אתם נזכרים שכל שהיה היה באמת, וזה לא עבר על מישהו אחר, זה היית אתה, זה היה בשיא ימי התום "בדרך אל הים". הציפורים פתאום הפסיקו לקרוא לך בוקר טוב, והזיכרון רודף, כואב ומצחיק עד דמעות. האנוש בר חיים, יודע שמחה באשר היא, יודע גם עצב. ואנו יושבים שנים כה רבות אחרי, הצלקת לא הגלידה, והלב עודו פצוע. אנו שותים קפה וצוחקים. צוחקים צחוק גדול על כל אשר היה. ואם יש מחילה הרי הוא מצוי בדמעות הצחוק, ובידיעה, כי קשה ככל אשר היה הוא היה, חלף. ימים קשים באמת, מעולם לא נמשכים זמן רב. זה הלב האנושי שלא משחרר את הכאב, לא מניח. ואין כמו צחוק מתגלגל בכדי לשחרר את שלשלאות הכאב שחונקות את ליבנו.

אני יושב כאן מול סבתא גיזה, שהיא הסבתא של אשתי למעשה, אבל אני, כשאני מביט בה אני לא יכול לקרוא לה בשום שם אחר מלבד סבתא גיזה. אני ממתין איתה שתבוא הנציגה מביטוח לאומי בכדי לאשר לה עזרה בבית. הגיל שלה כבר לא ממש עומד לטובתה, ואותה אישה ששרדה את אושוויץ, בירקנאו, ועוד רשימה ארוכה של מחנות וגטאות, הולכת ומזדקנת בכל יום שחולף. היא הייתה שם, בתופת. היא שרדה בעור שיניה וציפורניה. ניסתה לברוח מספר פעמים, ניסתה לקחת את חייה בידיה ולזרוק עצמה על גדר התיל אך ובכל פעם כשלה מחדש. בפעם האחרונה בה היא ניסתה לברוח הייתה כבר המלחמה בימיה האחרונים. כאשר העבירו אותם למחנה אחר, ואז היא הצליחה, אבל אז היא כבר נשאה על עצמה את אות הקלון. וזה לא המספר הזה על היד, זאת הצלקת הזאת בנשמה. אותה נשמה שהיטלר ניסה בכל כוחו להשמיד. אותו צלם אנוש שהיה נתון בסכנה תמידית. והעיניים האלה שלה מסתירות סודות גדולים, סודות של השפלה וסודות של שרידה בכוח השיניים, בעקשנות ונחישות לחיים שאין כמותה. ולכן הצחוק הוא כל שנותר בגדר השפיות. הסיפורים היחידים שכן שמעתי מסבתא גיזה הודות הימים האפלים ביותר של המין האנושי, היו סיפורים מתוך גלגולו של הצחוק והשעשוע. כאשר אנו צוחקים ביחד על כל אשר קרה, היא מצליחה לספר בדיחות מצחיקות ביותר על אירועים מזעזעים ביותר. וכך מתוך השחרור של הצחוק נגלה בפני קצה של קרחון ענק. שגם אחרי שישים שנה מספק לה סיבות טובות מאד לסיוטים ליליים.

שאלתי אותה "סבתא, כשהיית בגטו ידעתם על הניסויים שעשו שם בבני אדם?". "בטח שידענו", היא אומרת ואני נדהם. שניה לפני זה לא היה לי נעים לשאול אותה אפילו שאלה כל כך מחרידה והינה היא עונה לי בקול גדול "בטח". "ממש רצינו להיות שם, הם לקחו את הנשים והגברים הכי יפים והכי חזקים, רק הטובים ביותר היו שם, אנחנו ממש רצינו גם להיות שם" היא אומרת נחרצות. "אבל סבתא, זה היה מזעזע" אני קורא. "הכל היה מזעזע שם, אבל להם היו את התנאים הטובים ביותר". זהו, זה כבר ממש מעוות. "אבל סבתא". "מה אבל" היא אומרת. "כשכבר נגמרה המלחמה היינו שם במנזה, איפה שהיינו אוכלים, פגשתי שם גרמני אחד ואמרתי לו 'אני מקווה שכיף לך לחזור הביתה, שחם לך בבית', הוא אמר 'כן, אבל אני מסורס, כי לא הסכמתי להתגייס' הייתי המומה, יש לו בית ואין לו ביצים 'אני אפילו כבר אל גבר' הוא אמר" אני כבר הרגשתי שבמקום מאמר קומי, אני תכף ממרר בבכי, הדמעות כבר עמדו לי בעיניים. ואז היא אמרה "אתה מבין, כולם סבלו בימים האלה, עשינו הכל בשביל שיהיה לנו מעט יותר טוב". "אתה יודע מה היה הדבר הכי גרוע, הבוקר, איך שהתחיל היום הם היו סופרים אותנו לראות שאף אחד לא ברח, הם היו מעמידים אותנו בחוץ וסופרים, את כל המתים הם היו מניחים מקדימה וסופרים ראשונים ואת החיים אחר כך, ורק אז התחיל היום". אני יושב מולה המום ומפחד לשאול, לא כי יהיה לי קשה לשמוע, כי אחר כך אני שוב פעם ארצה לשנות את העולם, אני ארצה לקום ולצרוח ברחובות "תראו מה קרה", "אסור שדבר כזה יקרה עוד פעם". וזה הכי גרוע, כי הדרך היחידה למנוע השענות של דבר כזה בעתיד, היא לא המסעות הגדולים, לדעתי אלו אך ורק המעשים הקטנים. החיבוק הזה, האנושי, האהבה הכי בסיסית, החיוך הזה של הבוקר. כל גילוי של אהבה שמחממים את הלב האנושי ונותנים עוד זיק של תקווה לעתיד. לא בהצהרות גדולות, אלא מעשים קטנים. אז אני קם ומחבק אותה, שר לה ומחייך. בחיים האמיתיים אין מילים גדולות יש רק מעשים קטנים. וכשהיא כבר צוחקת וצוחקת ומבקשת ממני להפסיק לעשות שטויות, אני יודע שהצלחתי. ובאקט סיום אני מציע לה "סבתא, בואי איתי לפאב נשתה כל אחד ליטר בירה, וניקח את המטוס הראשון שיוצא, לא משנה לאן". אז היא צוחקת וצוחקת, ואין שום צליל בעולם שהוא נעים יותר.

כאשר הגיעה הנציגה מהביטוח הלאומי, מיד הראתה לה סבתא גיזה את הקעקוע המפורסם. אמרתי לה "סבתא, תפסיקי כבר עם זה". "להפסיק עם מה?" התריסה. "להפסיק עם להשוויץ עם הקעקוע הזה, אז מה אם עשית קעקוע, מה את חושבת שאת כזאת קולית? כל אחד שנכנס את מראה לו אותו. אבל סבתא עשית אותו לפני שישים שנה, את רוצה להשוויץ בקעקועים, תעשי אחד חדש, מספיק כבר עם הקעקוע הישן הזה". היא הביטה בי בפה פעור ואז התפקעה מצחוק. כולנו צחקנו, ואחרי שנציגה הלכה, היא אמרה "אריאל, אם כל מה שקרה שם לא היה טרגדיה זו הייתה יופי של קומדיה". "לפני המלחמה, רציתי לחיות בקיבוץ, האמנתי באהבה חופשית", היא אמרה, ואני צחקתי. אחר כך סיפרנו לצפי, אמא של אישתי, שאמא שלה האמינה באהבה חופשית וצחקה "אין לה שמץ של מושג מה זאת אהבה חופשית, אבל שיהיה". טוב אז לא ממש ברור אם סבתא גיזה האמינה באהבה חופשית כפי שהיא טוענת אבל בכל מקרה לסיפור הזה יש המשך מצויין לא פחות. "אז למה לא הלכת לגור בקיבוץ?" שאלתי. "אבא לא הסכים" היא אמרה. "היה לי מחזר שרצה לקחת אותי לפני המלחמה, הוא היה קומוניסט, ואבא לא הסכים". היא שתקה והביטה דרכי. הבטתי אחורה ותרתי אחר הנקודה שאחזה את מבטה בקיר. "הוא רצה נדוניה" היא צחקה. "רצה מה?" שאלתי. היא שתקה, ואז אמרה "רצה נדוניה, אז הוא לא הסכים שאני ילך אם הבחור שאהבתי, כשהוא חזר מרוסיה בשביל לקחת אותי איתו אז כבר הרגו אותו". מעט קשה לקבל תמונה מדוייקת של הדברים, אבל מכיוון שתמונות הזמן ההוא גם ככה סורייליסטיות, צריך לשחרר את הנסיון להבין כל פרט ואז תתבהר לנו התמונה הכללית. אני מביט בה כואב. "אז מה? אם היית הולכת איתו בפעם הראשונה כלום לא היה קורה לך, אולי היית חייה איתו כל החיים". "כן" היא אומרת קצרות ומחייכת "אבל אבא רצה נדוניה, ומה הוא קיבל? שואה".

"ומה הוא קיבל? שואה" מתפקעת מצחוק, וכולנו אחריה. כך זה תמיד עם סבתא גיזה, דברים עלומים, מכעיסים, מרעידים, אך תמיד אנחנו מסיימים צוחקים. כי אין דרך אחרת להבין איך עשרים בחורות צעירות כורעות במשתנה קטנה, וצריכות לעשות צרכיהם בפקודת מפקד הביתן. זאת לא השפלה, "זה נסיון לגרום לנו לאבד צלם אנוש, הם ניסו לעשות מאתנו חיות" ככה אומרת גיזה. "אבל הם לא הצליחו סבתא" אני אומר "הנה אנחנו ביחד, שנים אחרי, בני אדם לכל דבר". "הם הצליחו" היא אומרת בשקט. "אבל סבתא" אני מנסה. "לא אריאל, הם הצליחו, אני יודעת". "אבל זה מצחיק נכון?" היא מחייכת "עשרים בנות ממתינות לפקודה לעשות קקה, זה פשוט משוגע". וכולנו צוחקים אחריה. "סבתא, האדם נולד לאהוב, ולך יש שני ילדים שאת הכי אוהבת בעולם, ובעל שאהבת, וחמישה נכדים שאוהבים אותך, תראי את ניצחת את היטלר". אני מקרב ומעצים את טון דיבורי "ניצחת סבתא". "לא יודעת" ונעלמת. "אהבה? כן, אולי, אנחנו רק חיים, זה הכי חשוב, הכי חשוב שלילדים שלי היה גג ומיטה. אהבה? הכי חשוב שהיה להם מה לאכול. אהבה?". "את אוהבת אותי סבתא?", אני שואל בשקט. "כן" היא אומרת בקצרה ובנוקשות, ובעוצמה הכל כך מאפיינת אותה. "את רואה", אני קורא "את ניצחת, כי אם את יודעת לאהוב, אז את שלמה, את ניצחת את היטלר".

כשהייתי בקרנבל בברזיל פגשתי שם משהי אוסטרית שהזמינה אותי לארוחת ערב. נכנסו למסעדה וכל אחד קיבל מספר חשבון. בשלב מסויים איבדתי את המספר שלי, היא צחקה ואמרה, "ככה זה פה, אתה רק מספר". אמרה וצחקה, הבטתי בה המום ואמרתי "את באמת חושבת שזה יפה להגיד דבר כזה ליהודי?". היא הביטה בי נבוכה. אבל באמת, אם יש משהו שאנחנו צריכים לדעת, כל יהודי באשר הוא זה את ערכו של היחיד. ערכה של הנפש היחידה, אף אחד הוא לא מספר, למרות שהקבוצה החברתית, התפקידים שאנו ממלאים, וכל המספרים וציונים הסובבים אותנו גורמים לנו הרבה פעמים לשכוח כי האדם שמולנו הוא לא מספר אלא עולם ומלואו. ביום אחר, באותו טיול כאשר הייתי בצפון צילה פגשתי גרמני אחד שעשה בצילה את הדוקטורט שלו בנושא איכות הסביבה, הוא היה אדם משונה, רזה מאד ומעט גיבן. כאשר הוא ראה אותי חותם את שם המשפחה שלי בדלפק הוא חשב שאני גרמני Fuchs שזה בגרמנית פוקס. אז הוא ניגש אלי ודיבר במשהו שאמור להיות גרמנית אם כי באותו רגע זה היה נשמע בכלל אידיש. הסברתי לו שאני מישראל, והוא גמגם "אז איך זה ש…", "נו אתה יודע איך זה" אמרתי וחייכתי "סבא שלך סבא שלי, עדיף שלא תשאל". אבל פתאום היה נורא שקט כזה, הזמנתי אותו לקפה שאלתי אותו איך זה לגדול בגרמניה על רקע השואה. "תראה, זאת בושה גדולה, אף אחד לא גאה בלאומיות שלו, אף אחד לא מצדיע לדגל, ונזהרים לאהוב את המדינה". הוא אמר זאת בקול שקט וחשבתי כמה שזה נכון. כמה סכנה נעוצה בחיבור הזה בין אדם ללאום. כמה כוח יש למדינה כאשר האזרחים שלה אוהבים את המדינה. אי אפשר לסלוח על מה שקרה, אבל באותו רגע קטן סלחתי לו אישית על חלקו במעשה השואה, כי הוא היה כל כך רגיש ואמיתי בצער שלו.

"חברה שלי ניסתה כמה פעמים לברוח מאושוויץ, כל פעם היא כמעט הצליחה אבל כל פעם תפסו אותה והרביצו לה. בסוף היא הפסיקה לנסות" אני נזכר במילים שלה בזמן שאנו נוסעים ברכב, ואוויר הלילה הקריר ממלא את הרכב, זהו תחילתו של האביב, אני חושב. "הם לקחו את כל הבנים של הכפר אל בית הכנסת, הם הרביצו להם שם, קשרו אותם והוציאו אותם מלאי דם, זרקו אותם בכניסה לבית הכנסת ולא נתנו לאף אחד להתקרב" היה רגע של שקט. "אתה מבין?" היא שואלת אל תוך החושך שמילא את המכונית. "מה מבין סבתא, זה מגעיל, מה יש פה להבין". "אחרי שהוציאו את כולם מבית הכנסת" היא המשיכה אל תוך אוויר הלילה הקר והקילומטרים של הלילה שבין עומר לגבעתיים, "אחרי זה, כשכולם שכבו בתוך הדם, וכל הנשים של הכפר בכו בכי גדול, אז נתנו להם להתקרב לבית הכנסת, והתברר שכולם חיים, הם היו פשוט מלאים בדם של בברווזים". ופתאום הדרמטיות הפכה לצחוק גדול. "מה, הם הרביצו להם ומילאו אותם בדם?" שאלתי לא מבין. "כן, זה הכל פשוט בשביל לגרום לנו לאבד אנושיות שלנו". "זה עצוב אבל זה גם ממש מצחיק, אני בטוחה שהנאצים ממש צחקו".

וביום בהיר אחד אני שואל אותה שוב על אותו בחור מימי הילדות, אני שואל אותה "סבתא, איך היתה לך הנשיקה הראשונה?". זה היה יום אביבי, יום של אהבה, וזו היתה שאלה תמימה, לא משהו יותר מידי עמוק, משהו פשוט, לכל אחד יש נשיקה ראשונה. היא הביטה בי שעה אורכה, כאילו נזכרת במעשה הפלאים של החיים. ציפיתי לתשובה חיננית, משהו שאפשר לצחוק עליו, משהו כמו "תראה הינו פעם תמימים לא כמו היום". אבל היא רק הביטה בי, ואמרה קצרות, ובקול שלא מזמין אחריו שום צחוק. "לא היתה לי נשיקה ראשונה".

אני מקריא לה את מה שכתבתי, היא אומרת שזה ממש יפה. ומוסיפה, "תראה, גם אני לא האמנתי, כשסיפרו לי שיורים מאנשים וזורקים אותם בתוך בור גדול, פשוט לא האמנתי", מישהו אמר לי "אתם הולכים כמו צאן לטבח", ואמרתי לו "תראה זה לא יכול להיות, אבל אם זה בכל זאת נכון, זה רק אומר שגם אם הרקולס היה פה הוא לא היה מצליח להינצל". דממה. ברחובות, בצידי הדרכים, בבתים ישנים, גרים להם אנשים עם זכרונות אחרונים. זכרונות של כל אלו שהיו שם הרחק. בארץ ניכר אבדו שם להם. והנה הם עכשיו כאילו כלום לא קרה. כאילו היתה סערה וחלפה. אך הם כמו סלע, הים בו רושם, ורוח מכה ומשאירה את דברה. ויבוא הוא היום ובקול דומיה ישמעו את קולם. בקול דממה דקה.

חלפו להם שנים ארוכות מאז שמאמר זה נכתב ועד ימינו.
סבתא גיזה כבר הלכה לעולמה ועיניי התכלת הגדולות שלה עדין מביטות בי. באותו בית חולים, רגע לפני שהחיים ניצחו אותה, או רגע לפני שהיא נתנה לחיים לנצח אותה בפעם הראשונה, היא הביטה אל תוך עיניי בעינייה הגדולות והיתה שם שלווה ענקית של לוחמת אדירה. היא היתה שם כל הזמן, הגוף קרס, הלך והתרסק, אבל היא יכלה לו, ולקחה אותו עוד רגע ועוד נשימה. היא הלכה לעולמה באצילות נפש, בשקט, כשלצידה ביתה אהובתה, יומיים היא היתה בבית החולים וצפי – צפרירה פישביין היתה איתה שם לכל אורך הדרך. סבתא גיזה לא עצמה עיניים יום אחד ונעלמה כמצמוץ העפעף. היא נלחמה ובזכות מלחמתה האיתנה היא זכתה לראות את כל נכדיה ואת כל ניניה עוד לפני לכתה. שלושה שבועות קודם לכן נולדה לה הנינה השלישית שלה, הבת השלישית שלנו יהלי-אהבה פוקס. הספקתי לחבק אותה. ולשאול אותה אם היא רוצה שנברח מבית החולים ונלך לרקוד. היא חייכה. היינו בים, השעה היתה שעת שקיעה, 8.8.08 הטלפון צלצל ומצידו השני של הקו צפי הודיעה שגיזה הלכה לעולמה.

חלפה שנה מאז, וגאיה-אליה, שהיא הכי דומה לה, הן באופי הכשוח שלה, בנחישות וברכות האין-סופית שלה, לא מפסיקה לדבר עליה. וזה ממש קטע, כי כשסבתא גיזה נפטרה גאיה היתה בת שנה וחצי. ועם כל הכבוד, ויש כבוד, זה לא ממש גיל שאתה אמור לזכור משהו. ולגאיה יש עוד משהו נוסף שדומה מאד לגיזה יש לה עיניים ענקיות ורכות כאלה שצוללים לתוכן. ואז שבוע שעבר החלטנו שאנו חוגגים ליהלי-אהבה יום הולדת 1 בבית של סבתא מיכל שהיא גם היא ניצולת שואה והיא אמא של אבא של הילה. אז הלכנו אליה חמשתנו, משפחה קטנה ומגובשת לחגוג יום הולדת. ואז, בפעם הראשונה אי-פעם פתאום סבתא מיכל שמה סרט ישן-נושן של החתונה של צפי ואריה, מעולם לא ראינו אותו קודם לכן, ואז בתוך המולת החגיגה הגדולה היתה שם גם סבתא גיזה, צעירה כזו, לא דומה לשום דבר שגאיה ראתה אי-פעם בחיים שלה. ואז אמרתי לה בקול רועד. "גאיה, אפה סבתא גיזה?" הקטנה הרימה את היד והצביע על המסך, על דמותה מלפני 30 שנה של סבתא גיזה ואמרה "הנה".